מבואות לספרות התנאים, מבוא למשנה ולתוספתא, משניות תלמידי ר' עקיבא

1

VII. משניות תלמידי ר' עקיבא

2

א. משנת ר' מאיר

3

הראשון שבתלמידי ר"ע, הזקן שבהם וה"חכם" והחריף שבהם הוא ר"מ.

4

הוא שימש גם את ר' ישמעאל, אבל כשהוא שונה ודורש "אמר שמועתא מן שמיה דר' ישמעאל ולא אמר שמועתא מן שמיה דר' עקיבה" – כ"ע ידעין דר"מ תלמידיה דר"ע".

5

וכך הוא הדבר, כמו שראינו כבר, שסתם משנת ר"מ היא בכמה מקומות משנת ר"ע, אע"פ שלא הזכיר שמו במשנתו.

6

ר"מ נזכר בכל המשניות כולן, חוץ מן ר"ה, חגיגה וזבים תמיד וקינים; אבל וודאי ששנה גם מסכות אלו, שהרי בוודאי שסידר משנת ר"ה, וסתם פ"א מ"א באחד באלול ר"ה למעשר בהמה "ר"מ היא", בבכורות פ"ט מ"ה בבלי ז ב. וכך נזכרת דעת ר"מ בחגיגה תוס' פ"ב ח, בבלי טז ב. אלא שחגיגה וזבים הן בעיקרן משניות קדומות, ובר"ה יש לנו עירבוב של מקורות, ומסדר זה לא השתמש הרבה בדברי ר"מ.

7

בסנהד' פו א אמרו: דא"ר יוחנן סתם מתני' ר"מ וכו', ופירושו כפשוטו, שרבי השתמש הרבה במשנת ר"מ וסָתם כמשנתו, וכך אמרו בעירובין צו ב: דתנן ר"ה פ"ד מ"ח אין מעכבין וכו' וסתם מתני' ר"מ, ואמרו בגטין ד ע"א: מהדרינן אר"מ דסתם מתניתין ר"מ, ואמרו על סתם משנת ב"מ פ"ט מ"ג: ר"מ

8

היה דורש לשון הדיוט דתניא תוס' כתובות פ"ד י רמ"א אם אוביר וכו'.

9

וכך חשבו במקום שאין לזה סתירה מפורשת כל ת"ק – ר"מ, ואמרו לת"ק של משנת פיאה פ"ג מ"ח: אע"פ שקילס ר' יוסי את ר' שמעון בתוס' פ"א הלכה כר"מ גטין ט ע"א, ומצאו רומיא על ת"ק של ברכות פ"ז מ"ב מר' מאיר בפסחים פ"ג מ"ח.

10

ולכלאים פ"ז מ"ד אמרו בב"ק ק ע"א: אלא הא ר"מ דתנן "דסתם משנה ר"מ היא", תוס'; ו"דברי ר"מ" שביבמות פג א ליתנייהו בכ"י מ' ובב"ק ובמשניות.

11

ולעירובין פ"ו מ"א ת"ק אמרו בבלי סב א: בשלמא ר"מ סבר וכו', ובברייתא סב סע"ב נאמר בפירוש בשם ר"מ, אבל בתוס' פ"ח א' ליתא. אבל בירוש' כג ע"ב: מתיבין רבנן לראב"י וכו'.

12

ולסנהדרין פ"ה מ"ג ת"ק אמרו בפסחים יא ב: לדברי ר"מ וכו'.

13

וכמה פעמים הוסיפו התנאים הבבליים "דברי ר"מ" במשנה שהביאו.

14

כך הוסיפו במשנת סנהדרין שם – בפסחים: דברי ר"מ. וכן הוסיפו במקוואות פ"ב מ"ב: דברי ר"מ בבלי עירובין לה ב. ואמרו בגמרא שם: וסבר ר"מ ספיקא לחומרא והתנן וכו'.

15

וכן בכלים פכ"ז מ"י הוסיפו בחולין עב ב גם בכ"י מ': דברי ר"מ לימא ר"מ לטעמיה דתנן וכו', אבל במ"ט שהובאה במנחות כד ב אין "דברי ר"מ".

16

ובנגעים פי"א מ"ח הוסיפו בשבת כז ב: דברי ר"מ גם בכי"י. וליתא במשנה גם בת"כ תזריע נגעים פי"ג.

17

ובמקוואות פ"י מ"ה הוסיפו בחולין עג א גם כ"י מ' "דברי ר"מ" וחכמים אומרים וכו'. והבבלי אומר שם: כמאן כר"מ.

18

ולהיפך: "דברי ר"מ" שבטהרות פ"א מ"א לא היו לפני הבבלי זבחים קה ב: מאי לאו ר"מ היא וכו'.

19

ו"דברי ר"מ" שבפסחים פ"ג מ"ו אינם בשכל טוב ח"ב, 114 ומ"מ חמץ פ"ג ג וסתם מתניתין דאלו עוברין, אבל ר"מ היא תוס' פ"ב ט–י; ובירוש' שם ל' ע"ב אתיא דר"מ וכו'.

20

וכן "דברי ר"מ" שבב"מ פ"ב מ"א אינם בירוש' ובד"ר ובכ"י מ' ופלו' וה"ג ורא"ש, ובבבלי כג א: דת"ק סבר, והריטב"א שם שמ"ק אומר: גירסת מקצת הספרים דר"מ, ולא נהירא אלא סתמא היא וכו'.

21

ובסנהד' פ"ג מ"א: ושניהן בוררין להן עוד אחד דברי ר"מ, ליתנייהו בכ"י פלו', אבל בגמרא כג א: ר"מ לית ליה וכו' ר"מ סבר וכו', וכן ירוש' כא ע"א: מ"ט דר"מ וכו'.

22

ובחולין פ"ז מ"א: ונוהג בשליל – נוסף בכ"י מ' בגליון: דברי ר"מ, וזו ע"פ הברייתא צב ב.

23

ומצד אחד אמרו בירוש' על ת"ק שהוא ר"מ, אף במקום שנוסף בספרים שלנו "דברי ר' יהודה", וכך נתייחס בבבלי לר' יהודה:

24

ברכות פ"ב מ"ג: ולא השמיע לאזנו יצא בדפוסי הבבלי: דברי ר' יהודה, בבבלי שם נתייחס לר' יהודה, דילמא ר' יהודה היא וכו'; אבל בירוש' שם ד ע"ד: סתמה ור' יוסי וכו' בגין דשמע דתני לה ר' חייה בשם ר' מאיר.

25

וכיו"ב אמרו לת"ק של תענית פ"ב מ"ח, בירוש' שם סו ע"א: אשכח תני לה ר"ח בשם ר"מ, וכן לת"ק של יבמות פ"ד מ"י, בירוש' שם ו רע"ב: אשכח תני לה ר"ח בשם ר"מ.

26

ולא זו בלבד. אלא אפי' ברייתא, שיש לה עיקר במשנה, ייחסוה לר"מ: גטין נד א: ת"ש דם וכו', וברייתא היא במנחות כה א ת"ר, ואעפ"כ מפריך ממנה, כאילו היתה סתם מתני' ר"מ, רש"י ותוס'.

27

וכיו"ב ב"ק ק ע"א: אלא הא ר"מ דתניא "דתנן" מחיצת הכרם וכו', ומסיים בכי"י מ' ור': ומני ר"מ היא, וכן בהמכריע סי' ט ובראב"ן שם. ושם: ומני ר' מאיר דסתם משנה ר"מ עי' תוס' שם וריש ב"ב.

28

הם ייחסו אפוא, עד כמה שאפשר, כל משנה סתמית וכל ת"ק סתמי – לר"מ.

29

כך הבינו אפוא בבבל את דברי ר' יוחנן.

30

אבל שונים הם דברי ר' יוחנן אלה בירוש': ירוש' יבמות פ"ד ו רע"ב: אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה סתם משניות דרבנן עד שיפרש לו רובו. ר' שמעון בן לקיש אומר כל סתם משניות דר' מאיר עד שיפרש לו רובו. א"ר זעירא קומי ר' יוסי לא דרבי שמעון בן לקיש פליג אלא דו חמי רוב סתם משניות דרבי מאיר. ר' זעירא בעא קומי ר' מנא הידינו רבה "עד שיפרש לו רבו" זה מי הוא?, רבה דמתניתא ועל־פי ברייתא רבה דאולפנה וע"פ מימרא, מילתא דרבי לעזר אמרה רבה דמתניתא כד שמע דתני לה ר' חייה בשם ר' מאיר אמר יאות סבא ידע פרקי גרמה נאמר "אימא" אולפן קביל מן רבה דמתניתה כד שמע דתני לה ר' חייה בשם ר' מאיר.

31

ר' יוחנן אמר כאן "כל סתם משניות דרבנן". כלומר של "חכמים" הם ו"הלכה" כמותם, וזוהי המימרא שלו שבבבלי בכמה מקומות "הלכה כסתם משנה", אלא שהוסיף, לפי הירושלמי, "עד שיפרש לו רבו", שזוהי דעת יחיד.

32

ורשב"ל מוסר כאן: כל סתם משניות‏ דר"מ. וע"ז מוסיף ר' זעירא: לא שרשב"ל חולק בעיקר הדבר על ר' יוחנן, שלענין הלכה "סתם משניות דרבנן" שהלכה כסתם משנה, אלא שראה שרוב סתם משניות הן של ר"מ, וע"כ אמר מה שאמר, אבל להלכה מודה ר"ל לר' יוחנן, מכיון שרבי סתם אותם, ור' זירא עצמו מפרש שבת מו א משנה אחת בדוחק "שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן", שאע"פ שהוא אומר בכ"מ "הלכה כסתם משנה" פוסק הוא שם כר' יהודה.

33

פירושו זה של הלוי במימרא של ר' זעירא הוא הוא הפירוש האמיתי, שאנו מוצאים מאמר דומה של ר' זעירא בירוש' סוטה רפ"ו כ ע"ד: ר' יוחנן בשם ר' ינאי כל ההן פירקא משקינא לה ונסתרה: רשב"ל אמר אפילו לא נסתרה. אמר ר' זעירא קומי ר' יסא לא דרשב"ל פליג על ר' יוחנן שכל הפרק משקינא לה ונסתרה, שהרי וודאי מ"ב–מ"ד בנסתרה הם אלא דו סבר כההן תנייה כלומר כר' אליעזר בריש פ"א והוא מיקל בעדי סתירה ולהלכה אמר כך. וזה ממש כצורת המאמר שלנו.

34

בבבל החליפו אפוא את שתי המימרות של רשב"ל ור' יוחנן, על פי פירושו של ר' זעירא. מכאן אפוא "רוב סתם משניות דר' מאיר".

35

ואמנם הרבה מאד סתמות הן של ר"מ. חוץ מאלה שכבר הזכרנו למעלה ואצל ר"ע עוד:

36

א סתמות בודדים, למשל:

37

ברכות פ"ט מ"ה תוס' פ"ז ו, וכן מ"ג תוס' שם א; כלאים פ"ט מ"ג תוס'; שביעית פ"י מ"ז ועוקצין פ"ג מ"י – ר"מ היא, ור' יהודה חולק בתוס' סוף עוקצין; חלה פ"ב מ"א – ר"מ היא ירוש' שם וספרי שלח ור' יהודה חולק; עירובין פ"י מ"ה ומ"ו – ר"מ במ"ט שם, בבלי צט א ותוס' שם; פסחים פ"ד מ"א – ר"מ בבלי שם; תענית פ"א מ"י אמר ר"מ – כולה ר"מ; חגיגה פ"ב מ"ב הראשונים – ר"מ תוס' שם ובבלי; יבמות פ"ט מ"ד – ר"מ אליבא דר"ע, בבלי שם עי' לעיל; פ"י מ"ג עי' לעיל; פי"ב מ"ב של עץ – ר"מ עי' לעיל; פי"ב מ"ד בבלי קה ב; פי"ג מי"ב היבמה – ר"מ בבלי, ורישא דלא כר"מ; פט"ז מ"ד עד ועד "אמר ר' מאיר" – ר"מ בבלי; כתובות פ"ג מ"א בבלי; כתובות פ"ז מ"י ועל כולן אמר ר"מ – כולה ר"מ; שם פ"ח מ"ג ומ"ז אמר ר"מ – כולה ר"מ; נדרים פ"ד מ"ד – ת"ק ר"מ תוס'; נזיר פ"ג מו רישא משנת ר"מ בעדיות פ"ד, ור' יהודה חולק כאן בסיפא; קידושין פ"ב מ"ח אינה מקודשת – ר"מ; פ"ד מ"ג ־־ ת"ק ר"מ תוס', וירוש' סה ע"ג; שם מ"ד ירוש'; ב"ק פ"ז מ"ב השוחט ונמצא טרפה וכו' – ר"מ בחולין פ"ו מ"ב; ב"מ פ"ב מי"א שלמדו חכמה – ר"מ עי' בבלי; פ"ו מ"ח – ת"ק ר"מ; סנהדרין פ"ג מ"ח: אמרו לו הבא וכו' אמרו לו הבא וכו' – ר"מ תוס', ות"ק; כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין – רשב"ג שבסיפא. עי' ירוש'; חולין פ"ז מ"א ת"ק – ר"מ, ור' יהודה חולק תוס' ובבלי; בכורות פ"ב מ"ו ת"ק וחייב במתנות ר"מ במ"ח, בבלי יח א: מ"ט דר"מ, ור' יוסי פליג; בכורות פ"ה מ"ה בכור שנסמת עינו וכו' ת"ק ר"מ תוס' כאן וסנהדרין פ"א, ור' יוסי חולק; ערכין פ"א מ"ג ת"ק תוס'; וכיוצא בחלה פ"א מ"ו החליטה – ר"מ, ולפניו המעיסה סתם – ר' יוסי בעדיות פ"ה, עי' לעיל – כיו"ב; כלים פ"ח מ"ט: פורנה אם יש לה ליזבז "רמ"א משום ר"ג", תוס' ב"ק פ"ו יז טמאה ר' יהודה אומר אם יש לה אסטגיות "ר' יהודה אומר משום ר"ג", שם רג"א "ר' יוסי אומר משום ר"ג", שם אם יש לה שפיות – כאן ת"ק כסתם משנה ר"מ, ולא בשם ר"ג; ר' יהודה בשמו ולא בשם ר"ג, וסיפא – כסתם כלים – בשם ר"ג! כלים פכ"ז מ"ט ומ"י – ת"ק ר"מ בבלי חולין עב ב, עי' לעיל ור' יוסי חולק; טהרות פ"ד מ"ט – ר"מ תוס' פ"ה י ובבלי פסח' טז א ור' יוסי חולק במ"י, פ"ז מ"ו: הגנבים וכו' – ר"מ עי' ר"ש; מקוואות פ"ט מ"ו ת"ק ר"מ תוס', ור' יהודה ור' יוסי חולקים; נדה פ"ו מי"א: תנוקת וכו' – ת"ק ר"מ אליבא דר"ע, עי' לעיל, תוס' פ"ו ה ובבלי נב ב ור' יהודה חולק; מכשירין פ"ה מ"ב: העושה צפור וכו' – ר"מ תוס' פ"ב יג, ור' יהודה ור' יוסי חולקים; פ"ו מ"ב: כל האגודות וכו' – ת"ק ר"מ אמר ר"מ, תוס' פ"ג ה'; ידים פא מ"א – ת"ק ר"מ תוס' פ"א א, וכנו' הדפוסים ור' יוסי חולק.

38

וישנן גם שורות של משניות ופרקים שלמים של משנת ר"מ:

39

ב שורות ופרקים.

40

א. גטין פרק ח כולו.

41

בירוש' גטין פ"ח מט ע"ג, בפיסקא של מ"ה, אמרו: רב הונא בשם רב כל הדא פירקא דר"מ חוץ משינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה שגם חכמים מודים בו. ר' מנא בעא קומי ר' יסא אף המגרש פ"ט מ"א וגם מ"ב. אמר ליה לית פירקא דידכין ר"ק: דידהון אלא דידן לא הפרק שלכם או: שלהם אלא שלנו: ר' מני בצפורי ור' יוסי־יסא בטבריה.

42

ובבבלי פ ע"ב: אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכ"א הולד כשר ומודים חכמים לר"מ שאם שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה שהולד ממזר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלה בה הא מאן קתני לה אילימא ר"מ ליערבינהו וליתנינהו אלא ש"מ רבנן ש"מ אבל מ"ו, ז, ח, ט מוכיחות, שתנא זה מילי מילי קתני.

43

עדות זה של רב מאושרת מן התוספתא פ"ח פ"ו ו–ז, ט: כל העריות וכו מ"ו דברי ר' מאיר שאמר משום ר"ע וחכ"א אין ממזר ביבמה. הכונס את יבמתו וכו' מ"ז דברי ר"מ שאמר משום ר"ע וחכ"א וכו'. פשוט שכתוב בו עד אחד מקושר שכתוב בו שני עדים תצא ושלשה עשר דבר בה ומ"ו: גט קרח וכו' דברי ר' מאיר שאמר משום ר' עקיבא וחכ"א אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם ר' אלעזר בפ"ט מ"ג.

44

מ"ה – מ"ח רישא ומ"ט סיפא מקויימות אפוא כמשנת ר"מ.

45

ומ"ד היא משנת ר"מ שבעדיות פ"ד עי' להלן מ"ז, וכן מ"ט.

46

וא"כ רובו של הפרק מאושר בתור משנת ר"מ.

47

וכאן עלינו להזכיר עוד את דברי הירוש' בפ"ט ג ע"ב בפיסקא של פ"ט מ"ד: ר' בא רב כצ"ל המנונא רב אדא בר אחבא כצ"ל בשם רב דר' מאיר היא ת"ק של מ"ד הוא ר"מ. מה חמית מימר כן בוודאי שר"מ הוא, שאין קיום הגט אלא בחותמיו, שהרי ר' אלעזר חלוק עליו בפירוש בסיפא. אמר ר' מנא בגין דאמר רב הונא בשם רב כל ההין פרקא פרק ח' וכו', דלא תסבור מימר קְיָימֵיה דר' מאיר היא תְננָיֵיה דרבנן לפום כן צריך מימר דר' מאיר היא. אמר ר' יוסי חבירו של ר' יונה בגין דרב ושמואל תריהון אמרין להלן הלכה כר' לעזר. ר' יוחנן בשם ר' ינאי דברי חכמ' פסול צריך מימר דר' מאיר היא.

48

רב אדא בר אהבה מוסר אפוא בשם רב, שת"ק ר"מ, בניגוד לתוס' הנזכרת: פשוט שכתוב בו עד אחד וכו' תצא ושלשה עשר דבר בה דברי ר"מ וכו', והוולד לפי תוספתא זו ממזר לר"מ, ור' מנא מוסיף שהוצרך לומר כן, מפני שהיינו אומרים שעומדו ועיקרו הוא אמנם דר"מ, אבל המשנה היא משנת חכמים אליבא דר"מ לפיכך אומר רב שהיא משנת ר"מ, ור"מ מודה כאן שהולד כשר. ור' יוסי אומר, שלכך הוצרך לומר כן, משום שרב ושמואל פוסקים כר"א, אע"פ שסתם ת"ק חולק, ומשום שר' ינאי פוסק כ"חכמים" כת"ק, הוצרך לומר שאין זה סתם אלא משנת ר"מ.

49

זהו פירושו האמיתי. וזוהי נוסחתו העיקרית של הירושלמי.

50

ואמנם כפשוטם של דברים פ"ט מ"ד =יבמות פ"ג מ"ח אינה משנת ר"מ, אלא משנת "חכמים", שחולקים על ר"מ וחולקים גם על ר"א, ור' יוחנן שאומר כאן "לא תצא", הוא שאומר לפ"ח מ"ט: לית כה כצ"ל תצא, ז"א שר' יוחנן סובר לא כפ"ח מ"ט ולא כר"מ בתוס'.

51

ובדרכנו למדנו מלשון ר' מנא, שיש משניות ש"עומד" שלהם הוא משנת ר' מאיר; אבל ה"תְנָאים" הם משנת חכמים, היינו שיש בהן שימוש במשנת ר"מ אבל לא דעתו: פלו' אליבא דר"מ, או רבי אליבא דר"מ, ולזה נשוב עוד כשנגיע למשנת רבי.

52

אלא שחוץ מן "ר' אלעזר אומר" וכו', שנוסף, – יש כאן חוסר־סדר, שכבר העירו עליו התוס': מ"ז רישא כתב סופר וכו' ומ"ט סיפא נס קרח שייכות זו לזו, שבכולן שנינו "תצא מזה ומזה" וכו', והן נפסקות ע"י: כתב לגרש את אשתו ונמלך וכו' מ"ח, המגרש את אשתו ולנה עמו וכו' מ"ט, ומצד אחר שייכת מ"ט המגרש למ"ה. אלא שאפשר שחסרה במשנתנו מחלוקת ב"ש וב"ה השנויה כתוס' פ"ח ח: הנותן גט לאשתו ולא שׂהדו "סיהדו", לא חתם עליו עדים בש"א פסלה מן הכהונה ובה"א לא פסלה מן הכהונה, וזו היתה שנויה ע"פ סדר התוס' שם בין מ"ח ומ"ט, ומכיון שזו שייכת אל "כנסה בגט קרח" ומשנת ר"מ שבתוס' שם ט פשוט שכתוב בו עד אחד וכו', אבל מצד אחר קרובה למחלוקת ב"ש וב"ה שבמ"ח, והמחלוקת שבמ"ט גם היא קרובה למחלוקת של "נמלך" שבמ"ח, נסדרו כאן באמצע ג' מחלוקות אלו של ב"ש וב"ה.

53

סדר דומה לשלנו היה גם לתוס' שם.

54

ב. עדיות פרק ד'.

55

עדיות פרק ד' כולו הוא משנת ר' מאיר, ששנה מחלוקות ב"ש וב"ה אלו כקולי ב"ש. זו היא עדותו של ר' יוחנן בכמה מקומות בירוש': ביצה פ"א ס ע"ב: דברי ר"מ עשרים וארבעה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וזה אחד מהן. סוטה פ"ג יט סע"ב: ר' יוחנן בשם ר"מ עשרים וארבעה וכו' וזה אחד מהם. בש"א אין האיש מדיר את בנו בנזיר ובה"א האיש מדיר את בנו בנזיר = נזיר פ"ו נג ע"ג; תוס' עדיות פ"ב ב צוק': עשרים וארבעה דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה בש"א אין אדם מדיר את בנו בנזיר ובה"א אדם מדיר את בנו בנזיר תוס' נזיר פ"ג יז, ביצה שנולדה ביו"ט וכו'.

56

התוס' השלימה אפוא את המספר כ"ד במחלוקת זו, והעמידה אותה בתחילת השורה; היא מסכימה אפוא עם דברי ר' יוחנן. שכ"ד הן.

57

אבל במשנתנו אין אנו מוצאים אלא כ"ב, כי מ"ה היא מחלוקת אחת, כי "יש לו פרט" אינה קולא אלא חומרא לבעה"ב, ובמ"ג נחשב לקולא רק מה שהוא קולא לבעה"ב. ר' ישראל לוי נדחק ע"כ להכניס מחלוקת חדשה על־פי משנת מעשרות פ"ד מ"ב ר' יהודה אומר אף הלוקט את הכלכלה לשלוח לחבירו לא יאכל עד שיעשר ותוס' עדיות פ"א ד מעשרות פ"ג ב–ג: ר' יהודה אומר הילל עצמו היה אוסר: המלקט כלכלה לשלוח לחבירו ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין; אבל אם אפשר להוציא מדברי ר' יהודה שם:

58

הלל עצמו ולא "לעצמו" היה אוסר, שת"ק שלו שנה, גם במשנתנו, וגם בהמלקט וגם ב"המעביר תאינים ממקום למקום" תוס' עדיות שם, מעשרות שם ד ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. אם־כן למה לא נענית גם מחלוקת זו השלישית כאן. אלא שאי־אפשר בכלל להוציא מתוך הדברים "הלל עצמו היה אוסר" מחלוקת ב"ש וב"ה. אבל כשם שחסרה במשנתנו המחלוקת שהוסיפה התוס', כך חסרה בוודאי עוד מחלוקת אחת, שאין אנו יודעים אותה. ובכלל ישנם בוודאי בפרק זה הוספות ושינויים חוץ מן ההוספות שחלו בדפוסים ובנוסחאות כ"י, שהרי בוודאי ר"מ לא שנה במשנתו: ר' יהודה אומר משום ב"ה טופח ומטפיח מ"ו, אלא שזוהי הוספת תנא אחר או רבי. והרי ישנן כמה מחלוקות, שאפשר היה לומר עליהן, שהן מקולי ב"ש, שכבר העירו עליהם האמוראים, ואפשר שאחת המחלוקות הללו חסרה ממשנת ר"מ

59

כמה ממחלוקות אלה שבעדיות שנויות במקומן בלשונן או בשינויים קלים המתאימים לקישור־הענין.

60

1 מ"א–מ"ב – בביצה פ"א מ"א, ומחלוקות אלה אינן מתאימות כמו שהעיר הבבלי שם למחלוקות הבאות שבמ"ג–מ"ז, שב"ה לקולא ביו"ט. ולעומת אלה מ"ג סיפא אינה מתאימה כמו שהזכרתי כבר לפרק ד מ"ז, שר' אליעזר השמתי כב"ה בפ"א מ"ג וחכמים כב"ש, והעיר ע"ז כבר הירוש' בפ"א ובפ"ד, אבל זו מתאימה למחלוקות שבמ"א ומ"ב, שב"ש לקולא וב"ה לחומרא. יוצא אפוא מכאן שמ"א–מ"ב של ביצה היא משנת ר"מ. אלא שהמחלוקת הראשונה ביצה שנולדה נשנית כך גם במשנת ר' יהודה. המחלוקת השניה: ובה"א זה וזה שאור וחמץ בכזית, היא בוודאי משנת ר"מ, שהוא סובר כזה בפסח' פ"ג מ"ח, לפי נוסח הירוש' פסח' סוף פ"ג, ל סע"ב בהתאם למשנת ברכות פ"ז מ"ב.

61

2 מ"ג–מ"ד שנויות בפיאה פ"ו מ"א ומ"ב.

62

אלא שבפיאה פ"ו מ"א בכ"י פ' והוצ' לו ועוד: כל עומרי השדה וכו' בש"א שכחה ובה"א אינו שכחה, וכן הוא במשנה שבירוש' כ"י ל'. וזו היתה בוודאי נוסחת הירוש' בפיאה וכתובות שם, שהוא שואל: והתנינן בש"א הבקר וכו' הרי הוא קל לעניים וחומר הוא לבעל הבית ותגיתה בעדיות וכו' והתנינן עומר שהוא סמוך לגפה וכו' הרי הוא קל לבעל הבית וחומר הוא לעניים ותניתה בעדיות וכו', ודלג על מ"א סיפא "כל עומרי השדה" וכו', אלא שנוסחתו היתה: כל עומרי וכו' בש"א שכחה ובה"א אינו שכחה, ולפיכך לא שאל ממחלוקת זו, וע"כ הקשה הירוש' יט סע"ב ממשנה ב על מ"א: וקשיא על דב"ש בגפה ובגדיש וכו'.

63

ויוצא אפוא מן הירוש' שבעדיות היה שונה מ"ד ולא היה שונה מ"ג סיפא, אבל הר"ש בפיאה שם לא היה לפניו מ"ד של עדיות, ואינה גם בכ"י מ" שם; ואמנם בברייתא שבתוס' פ"ג ב הנוסח כבירוש' יט סע"ב: בתורה הזאת עומר הסמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו בש"א שכחה ובה"א אינו שכחה וכו' לא נחלקו ב"ש וב"ה על העומר שהוא סמוך וכו' שהוא שכחה ועל מה נחלקו וכר' שבש"א אינו שכחה וכו'; אבל ט"ס הוא, וצ"ל: בש"א אינו וכו'. וכבר הקשה הירוש' שם מפ"ז מ"א: כל זית שיש לו שם בשדה וכו' ושכחו אינו שכחה, בד"א בשמו וכו' ובמקומו וכו' במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה, ואמר: מתניתא דב"ש דב"ש אומרי' אינו שכחה; וזו של פיאה שנשנית שלא כמסקנתו של ר' אילעי שבתוסק, אינה בוודאי משות ר' יהודה בנו אלא משנת ר"מ, ולפי־זה שנה בה ר"מ שכחה לב"ש, ולא היה יכול להביאה בקולי ב"ש.

64

אשר למ"ג סיפא כל עומרי וכו', שהיא שנויה בנוסחאות כולן בעדיות, אפשר שתנא זה של עדיות החליף את המחלוקת ושנה ב"ש לקולא, שלא כפיאה, ולא מצאו לנחוץ להעיר על־זה בירוש'; מכיון שתירוצם למ"ד מתאים גם למ"ג.

65

ואמנם בפ"ו מ"ו: שני עומרים שכחה ושלשה אינן שכחה וכו' אלו כדברי ב"ה ועל כולן בש"א ג' לעניים וארבעה לבעל הבית – ב"ש לחומרא לבעה"ב וב"ה לקולא; אלא שנם כאן בתוס' פ"ג ה' צוק': אלו דברי ב"ש ותו לא, ולפי זה גם כאן ב"ש לקולא לבעה"ב; אבל בספרי תצא פיס' רפג תני סתם כב"ה: יכול אף לא שנים ת"ל לגר וליתום ולאלמנה יהיה מכאן אמרו שני עומרים שכחה שלשה אתם שכחה כולה מתני' כ"י ר'. אלא שהראיה היא ראיה לב"ש, ואפשר על־כן שצ"ל: יכול אף לא שלשה, והם שנו כבתוס': אלו דברי ב"ש ועל כולן בה"א, והראיה היא ראיה לב"ה =ב"ש דמתני'.

66

3 מ"ה שנויה בפיאה פ"ז מ"ו ובמע"ש פ"ה מ"ג. במע"ש שנויות ג' משניות ראשונות ב"כרם רבעי" והשאר ב"נטע". ר' יהודה שונה בתרומות פ"ג מ"ט תוס' פ"ב יג: כרם רבעי, ר"ש מע"ש פ"ה מ"י, ספרי תבוא וירוש': נטע רבעי. ר"מ שנה אפוא "כרם"; אבל בספרי נשא פיס' ו גם בדברי ר"מ: נטע רבעי, אולם מכיון שרבי לא שינה את לשון המקורות ירוש' מע"ש שם אע"פ שדעתו היא "כרם רבעי", אנו מוכרחים לומר שמסדר הספרי, שדעתו היא "נטע רבעי" שנה בדברי ר"מ כדעתו.

67

4 מ"ו. המחלוקת הראשונה: חבית של זיתים מגולגלים "כבושים כדי למתקם" בש"א אינו צריך לנקב "החבית, מפני שאינו רוצה במשקה היוצא מהם ואינו מכשירן" וכו'. המחלוקת יוצאה גם מן המעשה שבתוס'. אלא שבטהרות פ"ט מ"ה שנינו: המניח זיתים בכופש שימתינו שיהו נוחין לכתוש הרי אלו מוכשרים, שימתינו שימלחם =מגולגלים! ב"ש אומרים מוכשרים ובה"א אינן מוכשרים, וזו בניגוד למשנת עדיות עי' "משנה אחרונה"; אלא שבתוס' טהרות שם שנינו ר"ש בטהרות שם: ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש לא נחלקו ב"ש וב"ה על המניח זיתים בכופש שימתינו שימלחם שאין מוכשרין על מה נחלקו על שהניחן ליכתש שבש"א אין מוכשרין ובה"א מוכשרין, ומכאן יוצא שלפי ת"ק של ר"ש נחלקו ב"ש וב"ה גם ברישא כך: שימתינו שימלחם בש"א אין מוכשרין ובה"א מוכשרין, בהתאם למשניות עדיות. התנא של טהרות שנה אפוא גם בזו שבעדיות להיפך: בש"א צריך לנקב ובה"א אינו צריך לנקב ומודים כלומר: ב"ש וכו', אע"פ שאין זה מתאים למעשה שבתוס' עדיות וסוכה.

68

ואמנם "ומודים" זה אינו מתאים למשנת כלים פ"י מ"ו: חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה סתימת השמרים חשובה אפוא סתימה, אלא שזו היא משנת ה"חכמים" שבכלים שם מ"ה תוס' כלים ב"ק פ"ז ח, ור' יהודה חולק שם, ואפשר שר"מ שנה כר' יהודה וסתם כלים ר' יוסי.

69

במחלוקת השניה: הסך וכו': הוסיף השונה האחרון: ר' יהודה אומר משום ב"ה טופח ומטפח כלומר: טמא, כמפורש בתוס' כאן ברישא, ובפחות מזה טהור, אבל "טופח" טהור, ואלו הם כנראה דברי ר' יהודה בשם ר' יהושע טהרות פ"ח מ"ט שבתוס' טהרות סוף פ"ט שבמקל שהיא מלאה משקין טופחין טמאין, השיקה למקוה טהורה, ובירוש' עירובין פ"י כו סע"א ועוד: ר' יהודה כדעתיה דר' יהודה אומר משקה טופח חיבור ועי' גטין טז א.

70

5 מ"ז רישא שנויה בקידושין פ"א מ"א בלשון אחר: האשה נקנית בג' דרכים וכו' בכסף בש"א בדינר וכו'. וכאן קיצרה ר"מ ושינה לשונה: "מתקדשת" גם בב"מ פ"ה מ"ז. המחלוקת השניה והשלישית שנויה בגטין פ"ח, ב"פרקו של ר"מ", עי' לעיל.

71

6 מ"ח: ב"ש מתירין וכו', יבמות פ"א מ"ד:‏ אלא שבכ"י מ' לו ופ' וק' וכ"י פט"ב פירק' 16 293 ליתא כאן בעדיות "חלצו" וכו', עד סוף המשנה, ונוסף בוודאי מיבמות שם; כי "אע"פ שאלו פוסלין" וכו' – היא משנת ר' אליעזר תוס' שם פ"א י ורישא בבבלי יד א, ור"ש חולק שם, בבלי שם טו ב, וכן במ"ש בשם ה"ר יהוסף: "בכל המשניות ל"ג לכל זו המשנה", וכוונתו בוודאי ל"חלצו" ואילך וכנו' כל כי"י.

72

7 מ"ט = יבמות פ"ג מ"ג.

73

8 מ"י: המדיר וכו' = כתובות פ"ה מ"ו; המפלת וכו' = כריתות מ"א מ"ו, ושם כל המשא־והמתן; סדין בציצית וכו' – אינה במשניות, אבל שנויה בברייתא שבמנחות מ' רע"א ובקיצור במסכת ציצית ומ"ת

74

1. וכשבת כה ב אמר ר' יהודה בר אלעאי לתלמידיו: לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכה כדברי ב"ה; אבל בספרי תצא פיס' רלד שנינו: כסותך פרט לסדין, והוא אפוא כב"ש, ואפשר שסתם ספרי ר"ש שנה: ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין.

75

ובכ"י פ' חסרה בעדיות מחלוקת זו ונשלמה בגליון.

76

כלכלת שבת וכו' = מעשרות פ"ד מ"ב, ור' יהודה מוסיף שם עי' לעיל. וזהו מה ששנו בתוס' כאן ושם: הלוקט הלוקח כלכלה וכו' ר' יהודה אומר הלל עצמו היה אוסר, ולפ"ז נראה שר' יהודה שנה כאן ב"ה לקולא, והוסיף: הלל עצמו היה אוסר, בג' המחלקות שבתוס', ור"מ שנה בכולם ב"ש לקולא.

77

אלא שמחלוקת זו חסרה לגמרי בהו' לו וכ"י פ' ונשלמה בגליון וכ"י פט"ב הנ"ל, אבל היתה לפני התוס' פ"ב ד, ועי' להלן.

78

9 מי"א: מי שנדר וכו' = נזיר פ"ג מ"ו, וכוליה פירקין ר' יהודה, ושם שנוי עוד: מעשה וכו', ור' יהודה חולק על סופה עי' אבא שאול ועי' שמחות פ"ז כ וס"ז 241. מי שהיו שתי כתי עדים וכו' – שם מ"ז.

79

10 מי"ב = אהלות פי"א מ"ג, ואותה המחלוקת שם גם במ"ד ומ"ה, שלא נשנו כאן מפני שהיא מחלוקת אחת.

80

מה יש בעדיות עוד ממשנת ר"מ, אין אנו יודעים ידיעה ברורה:

81

פ"א מ"ה היא בוודאי משנת ר"מ עי' להלן.

82

פ"ב מ"א–מ"ד יכולה להיות משנת ר"מ על פי משנת ר"ע עי' לעיל. ועי' פסח' פ"א: אמר ר"מ וכו'.

83

פ"ב מ"ה: והודו לו – " מאן הודו לו ר"מ ", וגם: ועל אחד לא הודו על כסא שנטלו שניים מחפויו וכו', שהיא שנויה בכלים פכ"ב מ"ז, מוסיף שם ר' יהודה: א"ר יהודה אף כסא של כלה וכו' עי' להלן, וגם זו בוודאי ת"ק ר"מ.

84

אבל השאר מסופק.

85

ג. ברכות פרק ח'.

86

חלק מעדיות של ר"מ ומעין פ"ד דעדיות הוא פ"ח של ברכות:

87

אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה וכו', שמונה מחלוקות ב"ש וב"ה לפי המשנה, ולפי התוס' – עשר היא מונה עוד, פ"ו ה וסוף ו.

88

וזו משנת ר' מאיר, ששנינו במ"ה: בש"א נר ומזון ובשמים והבדלה ובה"א נר ובשמים ומזון והבדלה. ואמר רבא: זו דברי ר"מ אבל ר' יהודה אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המזון שהוא בתחילה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבש"א על המאור ואח"כ בשמים ובה"א בשמים ואח"כ מאור.

89

והברייתא שנויה כך בתוס' פ"ו ו: אמר ר' יהודה לא נחלקו וכו' על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבש"א על המאור ואח"כ בשמים ובה"א בשמים ואח"כ מאור.

90

אבל בירוש' שם יב רע"א ורע"ב: שבש"א בשמים ואח"כ מאור ובה"א מאור ואח"כ בשמים וכו'. כיצד יעשה על דברי בית הלל יברך על המזון תחילה ואח"כ יברך על היין ואח"כ על הנר.

91

וזוהי הנוסחא העיקרית, שהרי מסיים בתוס' שם בבלי נב א: הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים אומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו אחר המזון ומשלשל כולן אחריו "כלומר סודרן לאחר המזון". וזו כפשוטה בוודאי ר' יהודה היא אליבא דב"ה. אלא שלנוסח הברייתא שבבבלי ותוס': שבש"א על המאור ואח"כ בשמים וכו', הוצרך הבבלי שם לומר "דב"ש היא ואליבא דר' יהודה". אבל לנוסח הירוש' בשם ר' יהודה, פשוט שהיא ב"ה אליבא דר' יהודה. וכשאמרו לאחרי דברי רב דלעיל בשם ר' יוחנן: נהגו העם כב"ה ואליבא דר' יהודה, המשיכו דברי ר' יוחנן לשיטתם ולנוסחתם. אבל ר' יוחנן אמרה לפי נוסחתם שבירוש', ולב"ה אליבא דר' יהודה שלהם. כי בירוש' שם אמרו: ר' בא ורב יהודה בשם רב הלכה כדברי מי שאומר בשמים ואח"כ מאור; שכך נהגו הבבליים וכך נהג רב.

92

התוס' מוסיפה עוד שתי מחלוקות: בש"א כוס מימינו ושמן ערב משמאלו וכו'; בית המדרש בש"א אחד מברך לכולן וכו' שם פ"ו ו, ומוחלפת בבבלי נג א, והוא הנכון כסתם תוס' פ"ז טו: היו כולם עושין מצוה אחת אחד מברך לכולן יחיד שעושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת. וסתמה ר' יהודה היא, סוכה מו סע"א: ר' יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת.

93

ואמנם כמו שהעיר כבר רש"ס בריש פ"ח, ישנן עוד מחלוקות ב"ש וב"ה בסעודה שלא נמנו כאן: ת"ר הביאו שמן והדס בש"א מברך על השמן וכו' ברכות מג ב. ובמשנה פ"ו מ"ה: ברך על הפת פטר את הפרפרת וכו' בש"א אף לא מעשה קדרה. אלא שמי ששנה פ"ו דברכות לא שנה פ"ח. והתוס' פ"ו היא משנת ר' יהודה.

94

ד. שבועות פרק ח'.

95

שבועות פ"ח הוא כנראה כולו משנת ר"מ.

96

מ"א: ארבעה שומרין הן וכו' נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה וכו', ששנויה גם בב"מ פ"ז מ"ח, היא – כדברי רבה בר אבוה – ר' מאיר, שהוא שונה בברייתא: שוכר כיצד משלם ר' מאיר אומר כשומר שכר ר' יהודה אומר כשומר חנם, בניגוד לברייתא שהובאה בבבלי שם. וכל הפרק הוא תולדת הכלל הזה. מ"ו: אמר לנושא שכר והשוכר היכן שורי אמר לו מת והוא נשבר וכו' פטור.

97

ובב"ק קו ב נדחק הבבלי לפרש מ"ג על פי שיטתו של ר"מ – משום שהיא ר"מ.

98

כל הפרק כולו סתם, ועיקרו שנוי גם בתוס' שבועות פ"ו ז ואילך. ותוס' ב"ק פ"ח ב–ח, אבל לשון המשנה הוא קלאסי, מתאים למשנת ר"מ, וכדבריו פסח' ג ב: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.

99

ב. משנת ר' יהודה

100

אע"פ שר' יהודה היה גם תלמידו של ר"ע קיבל בעיקרו תורת אביו ר' אילעאי תלמידו של ר' אליעזר ע" לעיל עמ' 67/8 והיה תלמיד מובהק של ר' טרפון.

101

וכשם שכמה דברים, שנשנו במשנה בשם ר' אליעזר או בשם ר' יהודה הם משנת ר' יהודה ע"פ ר' אליעזר עי' לעיל, כך נשנו כמה דברים בשם ר' טרפון, שהם משנת ר' יהודה: נזיר פ"ה מ"ה; ר"ט – תוס' ספ"ג: ר' יהודה משמו בבלי לד א; מקואות פ"י מ"ה; ר"ט – תוס' פ"ז ג: ר' יהודה משמו. ולהיפך כמה דברים בשם ר' יהודה, שהם משנת ר"ט: סוכה פ"ג מ"א: ר' יהודה – ר' יהודה משום ר"ט בבלי לב א וספרא; יבמות סוף פי"ב מ"ו – תוס' יבמות שם: ר' יהודה משום ר"ט בבלי קו סע"ב; נדה פ"ד מ"ה: ר' יהודה – ר' יהודה משום ר"ט תוס' פ"ה ה ובבלי לח א.

102

ממשנת ר"א קיבל כמה וכמה הלכות ישנות ומחלוקות ב"ש וב"ה, מר' טרפון הכהן קיבל כמה וכמה הלכות ישנות, וביחוד בוודאי הלכות הנוגעות לביהמ"ק ועבודותיו, וממנו קיבל כמה וכמה מקבלותיו על הבית וסדריו. ופעם אחת הוא אומר: אני אומר הלכה "קבלה" מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהיות נותנין רגלו של שלחן ע"ג משקין טמאין וכו', ולר"ש וחבריו הוא אומר: אף אתם כפרתם בהלכה!

103

הוא היה אפוא תלמידו של בית־המדרש הישן: ר"א ור"ט, ושנה משנת ר"א ור"ט, ואת משנת ר"ע שנה כדעת "יחיד" "רע"א", "עד שבא ר"ע", עי' לעיל. וכך היה שונה מחלוקת ב"ש וב"ה על פי משנה ראשונה עי' לעיל, או ששנה ההלכה הראשונה בראשונה, שהיא לפעמים ב"ש עד שלא בא ר"ע, וחקר במשניות העתיקות, בדקן והשוון ופירשן עי' לעיל.

104

ואע"פ שהביא את דעתו של ר"מ במשנתו "מאיר היה אומר וכו' " לא נטה אחרי משנתו של ר"מ וחידושיו, בין בהלכות ובין בלשון המשנה, ולאחר פטירתו של ר"מ דחה את תלמידי ר"מ מלהכנס לבית־מדרשו, "מפני שקנתרנים הם ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני בהלכות הם באים".

105

דברי ר' יהודה, "ראש המדברים בכל מקום", ממלאים את כל המשנה כולה; ושימושו של רבי במשנת ר' יהודה גדול מאד, שאע"פ שרשב"ג היה "מחבב דברי ר' יוסי בפני ר' יהודה" ו"קובע הלכה" כר' יוסי, מכל־מקום היה הוא "המורה" בבית הנשיא. ואפשר שרבי היה גם תלמידו בהיותו "קטן" בשעה שהיו באושא, וגם זו השפיעה על התפשטותה של משנתו בבית הנשיא.

106

סתמות בודדים רבים במשנה הם – משנת ר' יהודה, כגון חוץ מאלה שהזכרתי כבר:

107

דמאי פ"ג מ"ו אמר ר' יהודה – כולה ר' יהודה ירוש'; כלאים פ"ד מ"ט א"ר יהודה – כולה ר' יהודה; תרומות פ"א מ"ז תוס', 255 ?; תרומות פ"ב מ"ו – המשך למ"ה, וכולה ר' יהודה תוס' וירוש'; תרומות פ"ד מ"ה – מ"ט תוס' וירוש', עי' לעיל, ומ"י – ר"מ; שבת פ"ג מ"א תוס' וירוש' ובבלי; שבת פ"י מ"ד ספרי, 247; שבת פכ"א מ"ג בבלי; פסחים פ"א מ"ה; רג"א – ר' יהודה בשמו תוס'; וכן כלים פ"ח מ"ט: ר' יהודה אומר משום ר"ג, תוס'; פסחים פ"ב מ"א ירוש', פ"ד מ"ח בבלי, ועי' מעילה פ"ג מ"ו וב"ב פ"ד מ"ט; מגילה פ"ג מ"ו ואין עולין. בבלי; יבמות פי"א מה בבלי; כתובות פ"א מ"ה עי' בבלי; קידושין פ"ב מ"א עי' בבלי, פ"ג מי"ב בבלי סז א; זבחים פ"ב מ"ב א"ר יהודה, = פ"ו מ"ז ומנחות פ"א מ"ג–מ"ד; בכורות פ"ו מ"ג, ת"ק בבלי לח א; שם מ"ח ושניטל, בבלי מ ע"א; תמורה פ"ב מ"א, ת"ק עי' תוס'; כריתות פ"ו מ"ב רישא עי' בבלי ותוס';‏ מעילה פ"ב מ"ו; כלים פי"א מ"ד: והקלוסטרא וכו' עי' תוס' ב"ב פ"א?, פכ"ב מ"ד עי' להלן ב"עדיות", פכ"ח מ"ב תוס', ועי' לעיל; טהרות פ"ח מ"ט: דברי ר' יהושע ר' יהודה משמו, תוס' ספ"ט; מקואות פ"ח מ"א כשרים לבעלי קריין, תוס' פ"ו א; מכשירים פ"ו מ"ג; כל הביצים וכו' תוס' פ"ג י; ידים פ"ג מ"ד: גליון וכו' תוס' פ"ב יא, ור' יוסי חולק, וכאלה עוד.

108

אבל ישנם גם פרקים ושורות ארוכות של הלכות ממשנת ר' יהודה, בין במשנתנו בין בתוספתא:

109

א. כלים פרק כ"ד.

110

מסכת כלים, כשמה, עוסקת בדיני טומאה שבכלים: כלי חרס פ"ב–פ"י, כלי מתכת פי"א–פי"ד, כלי עץ, כלי עור וכו' פט"ו–פ"ל.

111

פרק א' הוא פתיחה כללית לכל הסדר, עוסק באבות הטומאה, דרגות הטומאה, הטומאות הפורשות מן האדם ועשר הקדושות שבארץ.

112

רוב סתם כלים הוא משנת ר' יוסי. הוא שסיים מסכת זו בסיומה ב"אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה". אבל על־יד סתמותיו הרבים של ר' יוסי ישנם וישנם בכלים כמה סתמות של ר' יהודה, ובין ההלכות הסתמיות ישנו אף פרק שלם, הוא פרק כ"ד, שרוב רובו משנת ר' יהודה הוא.

113

פכ"ד מ"א–מי"ז הוא יחידה לעצמה ומפסיק באמצע דיני כלי עץ: בפרק זה שנויות ספורות ספורות, "שלש", "שלשה", בסכימה ידועה: א' – "מדרס", ב' – "טמא מת" וג' – "טהור מכלום". חלק מהלכות אלו מקבילות למשניות שבכלים עצמה, שנשנו במקום אחר ובקשר אחר, וחלק מהן חולקות בפירוש באותן ההלכות שנשנו בפרקים אחרים של כלים, ומהן הלכות מפורשות בשם ר' יהודה, בכלים

114

ובמקומות אחרים, ומהן ספורה אחת שר' יוסי חולק עליה בפירוש.

115

כי שורה של ספורות דומות לאלו שנויה בתוס' כלים ב"ב פ"ב ט–יא, ששתים מהן הלכה ט וי' מקבילות למ"ח ומט"ז שלנו בחילופים גדולים, ואחת מהן הלכה יא, המקבילה למט"ו, שנויה בתוס' בשם "חכמים", שר' יוסי חלוק עליה בפירוש.

116

וזו היא השורה שבתוס':

117

1 ה"ט שלש מטות הן העשויה לישיבה טמאה מדרס, שמוכרין עליה כלים טמאה טמא מת, ושל מלבני בני לוי טהורה מכלום.

118

פכ"ד מ"ח ג' מטות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס, של זגגין טמאה טמא מת ושל סרגין טהורה מכלום.

119

2 שלש עריסות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס, ושל בנות ממאה טמא מת, ושל סיירין צ"ל: כיירין ושל ציורות טהורה מכלום.

121

3 ה"י שלש סבכות הן של זקנה טמאה מדרס, ושל ילדה טמאה טמא מת, נקרעה ואינה מקבלת את רוב השער טהורה מכלום.

122

שם מט"ז ג' סבכות הן של ילדה טמאה טומאת מדרס, של זקנה טמאה טמא מת, ושל יוצאת החוץ טהורה מכלום.

123

4 הי"א שלשה סנדלין הן של אדם טמא מדרס, של מתכת ושל בהמה טמאה טמא מת, ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום.

125

5 ר' יוסי אומר כל הפרגלינין טהורין וחכמים אומרים שלשה פרגלינין הן של צדי חיה טמא מדרס, ושל צדי עופות טמא טמא מת ושל קיוצין טהור מכלום.

126

שם מט"ו ג' פרקלינין הן של צדי חיה ועוף טמא מדרס, של חגבים טמא טמא מת, ושל קייצין טהור מכלום.

127

הלכה אחרונה זו שבתוס' המקבילה למט"ו בשינויים אינה בעיקרה אלא דברי "חכמים" שבתוס', אלא שבמקום "חיה" שבתוס' שנינו במשנה "חיה ועוף", ובמקום "צדי עופות" שבתוס' – "של חגבים".

128

והנה סתם כלים פכ"ו מ"ג חולק על פכ"ד מט"ו, והוא שונה: והפרקלימין טהורין וכל בית אצבעות טהורות חוץ משל קייצין, והוא הוא ר' יוסי שבתוס'. ואע"פ שפרקלינין של קייצין טהורין אף לר' יוסי, הרי "בית־יד אצבעות של קייצין" טמאות.

129

והמשניות חלוקות אף בין פכ"ד מט"ז ופכ"ח מ"ט; שכן בפכ"ח מ"ט שנינו: סבכה של זקנה טמאה משום מושב, חלוק של יוצאת החוץ העשוי כסבכה טהור.

130

סתם פכ"ח שנה אפוא "של זקנה" במקום "של ילדה" ובמקום "ושל כלומר: סבכה של יוצאת החוץ", שנה הוא "חלוק של־ העשוי כסבכה"; זו האחרונה לא שנה אותה כלל בשורת שלש ה"סבכות", אלא שנה במקומה שלישית אחרת, ז"א השנויה בתוס' שם בשורה זו: נקרעה ואינה מקבלת את רוב השער טהורה מכלום. ואמנם זו שנויה במקומה בפכ"ח מ"י: סבכה שנקרעה אם אינה מקבלת את רוב השער טהורה.

131

סתם פכ"ח, שהוא ר' יוסי, מתאימה אפוא לשורה ג' של התוס' ולא לפכ"ד.

132

והשורה הראשונה של התוס' שלש מטות שנויה כאמור בחילופים גדולים מפכ"ד מ"ח. שתים הראשונות של שורה זו שנויות אף במקום אחר ובלא צורה של ספורות: מטה שמוכרים עליה את הכלים הרי זו טמאה טמא מת, היתה משמשת ישיבה ושכיבה הרי זו טמאה מדרס תוס' כלים ב"מ פ"ט א.

133

התוס' שונה אפוא "שמוכרים עליה את הכלים" במקום "של זגגין" של המשנה, ואולם במקום "ושל סרגין" של המשנה שונה התוס' "ושל מלבני בני לוי". וזו שנינו בכלים פי"ח מ"ג ומ"ד ותוס' ב"מ פ"ה ט בשם ר' יוסי ור' שמעון ש"מלבני בני לוי טהורין".

134

אף שורה זו של התוס' מתאימה אפוא למשנת ר' יוסי ואינה מתאימה לפכ"ד.

135

ואולם שורה ב' וד' שבתוס' אין להן כל הקבלה בפכ"ד, אבל יש להן הלכות מקבילות בתוס' כלים; ואחת מהן, שורה ד', הולכת בשיטת סתם כלים פי"ד מ"ה, שהיא בוודאי משנת ר' יוסי.

136

כי בשורה ד' שנינו: שלשה סנדלין וכו' של מתכת ושל בהמה טמאה טמא מת, ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום, וזו כסתם כלים שם: סנדלי בהמה של מתכת טמאין של שעם טהורין. ומשנתנו זו הובאה כך גם בשבת נט א דתניא: סנדל של בהמה של מתכת טמא; ואולם בכ"י מ' בשבת שם וכך הגיה הרשב"ם בתוס' שם ד"ה סנדל: ושל מתכת. ושאין "של מתכת" שבתוס' דווקא "של בהמה" יוצא אף מתוס' כלים ב"ק פ"א י: מנעל שלו "של הפרצוף" של מתכת הרי זה טמא.

137

והסיפא, "של שעם וכו' ", הוא בוודאי משנת ר' יוסי, שכן שנינו בשבת פ"ו מ"ח: הקיטע יוצא בקב שלו קב של עץ דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר. ובעדיות פ"ב מ"ה שנינו: שלשה דברים אמר ר"ע על שנים הודו לו וכו' על סנדל של סיידין "סנדל של עץ ושל קש" שהוא טמא מדרס וכו' והודו לו; אבל בתוס' עדיות פ"א יג ט', שנינו: סנדל של עץ ושל סיידין שטמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו, וכן בתוס' כלים ב"ב פ"ד ה: סנדל של קש ר"ע מטמא וכו' ולא הודו לו. וכבר תירץ רב הונא בשבת שם רומיא זו: "מאן הודו לו מתני' דעדיות ר' מאיר ומאן לא הודו לו ר' יוסי", שר' יוסי סובר שסנדל של עץ ושל קש אינו כסנדל לשום דבר. והנה זו כמשנת כלים ותוס' כלים שם ש"של שעם טהור", כי עץ ושעם וכדומה דינם אחד.

138

ומצד אחר אנו יודעים שר' יוסי, הסובר שאסור לצאת בשבת בקב הקיטע של עץ, הולך בשיטת ר' אליעזר שם, בתוס' שבת פ"ה פ"ו א: ר' אליעזר אומר קב של קיטע אם יש לו בית קיבול כתיתין יוצאין בו ואם לאו אין יוצאין בו; ז"א שסיפא של משנת שבת שם "ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא" – סוף דברי ר' יוסי הם, וכר' אליעזר. כי ר' אליעזר סובר. שסנדל של עץ אינו כסנדל, ור' יהודה חולק עליו ועל ר' יוסי, תוס' יבמות פי"ב יא: אמר ר' יהודה אילו ראה ר' אליעזר סנדל של עץ של עכשיו היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבר.

139

א"כ אפוא חולק ר' יהודה על ר' יוסי וסובר שסנדל של עץ כסנדל הוא; על־כן לא שנה השונה של פכ"ד שורת שלשת הסנדלים שבתוס' כלים.

140

ושורה ב' שבתוס', שאין לה שום הקבלה במשנתנו, – אף זו שנויה בתוס' כלים ב"מ פ"ט א לפני הקבלה לשר א' שלנו: עריסה של בנות הרי זו טמאה טמא מת, היתה משמשת שכיבה הרי זו טמאה מדרס. והנה בכלים פט"ז מ"א שנינו: כלי עץ מאימתי מקבלין טומאה המטה והעריסה משישופם וכו', ובתוס' שם, ב"מ פ"ה יב שנינו: עריסה מאימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה ואם עתיד לעשות לה עגלה טהורה עד שיעשה לה עגלה; ז"א עריסה הקבועה בתוך עגלה, וזו בוודאי מעין "עריסה של בנות". ואשר לאחרון בשורה זו "ושל סיידין ושל ציורות טהורה מכלום", וודאי שאין זה "של סיידין", אלא "ושל כיירין", כמו "וכיירה וציירה", ז"א עריסה של בנות מכויירת ומצויירת למשחק קטנים.

141

ואע"פ שאין לשורה זו של התוס' הקבלה ממש, הרי כיוצא בה שנינו בפכ"ד מ"ב: שלש עגלות הן העשויה כקתדרא "העשויה לישיבה" טמאה מדרס, כמטה "שמניחים עליה כלים" טמאה טמא מת ושל אבנים "עגלה טעונה אבנים", ב"ב פ"ג מ"ח טהורה מכלום. כאן לא נזכרה כלל "עגלה של קטן", אבל בביצה פ"ב מ"י נשנית זו דרך אגב אגב מ"ט, רחיים של פלפלין: עגלה של קטן טמאה מדרס ונטלת בשבת ואינה נגררת אלא על גבי כלים על גבי כלים הנגררים ר' יהודה אומר כל הכלים נגררים חוץ מן העגלה העגלה סתם מפני שהיא כובשת.

142

אף ר' יהודה מודה בעגלה של קטן שהיא טמאה מדרס, אלא שהוא אינו שונה בין הספורות של כלים "עגלה של קטן" אלא "העשויה כקתדרא".

143

ועכשיו אנו חוזרים למשניות של פכ"ד, המקבילות והחולקות על שאר כלים:

144

המקבילות לשאר כלים הן פכ"ד מ"ד, מ"ו, מ"ז, מי"א ומי"ג.

145

1 מ"ד: שלש תיבות הן, תיבה שפתחה מצידה טמאה מדרס, מלמעלן טמאה טמא מת והבאה במדה טהורה מכלום.

146

"שפתחה מצדה" – בכלים פי"ט מ"ט, ור' יוסי מוסיף שם: אימתי בזמן שאינה גבוהה וכו ';‏ "מלמעלן" – שם פי"ט מ"ז. "והבאה במדה" – כלים פט"ו מ"א, בין לר"מ ובין לר' יהודה.

147

2 מ"ו: שלש בססיות הן, שלפני המטה ושלפני סופרים ילדים של בית ספר טמאה מדרס ושל דלפקי טמאה טמא מת, ושל מגדל טהורה מכלום.

148

"שלפני המטה" – כלים פכ"ב מ"ג: שרפרף שניטל אחד מראשיו טמא וכן הכסא שלפני קתדרא, תוס' ב"ב פ"א יד: הזהב הזרב? והפדר שלפני המטה הרי אלו טמאין מדרס. "ושל דלפקי" – ירוש' שבת פי"ז טז רע"ב: בסיס דידיה למה היא טמאה מפני שהשמש עומד עליה. ראה עד איכן החמירו בטומאה שאפי' דברים שאין תשמישן לשם טבלה טימאו אותן לשם טבלה, כלים פכ"ב מ"ב: השלחן שנטלה אחת מרגליו וכו' וכן הדלופקי. "ושל מגדל"־־ כלים פט"ז מ"ז, בין הטהורים: והכסא שתחת התיבה.

149

3 מ"ז: שלש פנקסיות הן, האפיפורין פנקס של פפירוס טמאה מדרס ושיש בה בית קיבול שעוה טמאה טמא מת וחלקה טהורה מכלום.

150

"בית קיבול", "חלקה" – כלים פי"ז מי"ז: פנקס שיש בה בית קיבול שעוה טמאה ושאין בה טהורה.

151

4 מי"א: שלש חמתות ושלש תורמלין הן, המקבלין כשיעור טמאין מדרס ושאינן מקבלין כשיעור טמאין טמא מת ושל עור הדג טהור מכלום.

152

אל "המקבלין כשיעור" מוסיף ר' יהודה בכלים שם: אף הרבצל והמזודה כל שהן. "ושל עור הדג" – כלים פ"י מ"א: עצמות הדג ועורו, ופי"ז מי"ג: כל שבים טהור, ת"כ שמיני פרשה ו ט. ובתוס' כלים ב"מ פ"ז ד שנינו: ר' יהודה אומר כלי ים ראויים לטומאה וטיהרום וכו', ולענין פקדון, מכיל' דרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד, 199 הופמן 142: יכול שני מוציא את כלי הים וכו' ת"ל או כלים דברי ר' יהודה .

153

אלא שבין החמתות שבכלים פ"כ מ"ב שנינו: חמת חלילין טהורה מן המדרס, וזו לא נשנית בפכ"ד כאן בין הטמאין טמא מת.

154

5 ומי"ג: שלשה סדינין הן, העשוי לשכיבה טמא מדרס, לוילון טמא טמא מת ושל צורות טהור מכלום.

155

"העשוי לשכיבה וכו' " – בכלים פ"כ מ"ו ובפכ"ז מ"ט, ונגעים פי"א מי"א: כל הראוי ליטמא טמא מת אע"פ שאינו ראוי ליטמא מדרס וכו' כגון קלע של ספינה ווילון; "ושל צורות" וכו' – תוס' כלים ב"מ פ"א יא: עשה לי שני סדינין אחד לצורות ואחד לאוהלין הרי אלו טמאין עד שעה שיפריש ור' שמעון מטהר עד שעה שיפריש.

156

והחולקות הן, חוץ ממט"ו ומט"ז שכבר דנו בהן: מ"ג, מ"ט, מי"ב, מי"ד ומי"ז.

157

1 מ"ג: שלש עריבות הן, עריבה משני לוג ועד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס, שלימה טמאה טמא מת, והבאה במדה טהורה מכלום.

158

"עריבה מב' לוג" וכו' – כלים פ"כ מ"ב: עריבה מב' לוג ועד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס, הניחה בגשמים ונתפחה טמאה טמא מת וכו' וסיפא שנויה בתוס' ב"מ פי"א א–ב בשם ר' יוסי; ידים פ"ד מ"א: בו ביום נמנו וגמרו וכו' שר"ע אומר וכו'.

159

"והבאה במדה" וכו' – כר' יהודה בכלים פט"ו מ"א: עריבת בעל הבית וכו', ולא כר' מאיר.

160

2 מ"ט: שלש משפלות הן, של זבל טמאה מדרס, של תבן טמאה טמא מת, והפוחלין של גמלים טהור מכלום.

161

בפי"ט מ"י: משפלת שנפחתה מלקבל רמונים שכל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים, פי"ז מ"א ר' מאיר מטמא "מדרס" וחכמים מטהרים מפני שבטל העיקר וכו'. אבל באהלות פ"ח מ"ד שנינו: אלו חוצצין ולא מביאין וכו' והמשפלות; א"כ משפלות אינן מקבלות טומאה כלל, שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ. וכן בס"ז חוקת: ריבה ים נפה וכו' והפוחלין והפלצור ומיתוחי מטה והמשפלות שהן חוצצים וכו'; א"כ "משפלות" ו"פוחלין" טהורים. ואולם בתוס' ב"מ פ"ו ו שנינו להיפך: הסל והפחלין של גמלים ופיפיארות שעשאן מתחילתן מקבלין רמונין טמאין, ופפיארות שלא עשאן מתחילתן מקבלין רמונין טהורין, והוא כר' יהושע בפי"ז מ"ט.

162

3 מי"ב: שלשה עורות הן, העשוי לשטיח טמא מדרס, לתכריך הכלים טמא טמא מת ושל רצועות ושל סנדלים טהורה מכלום.

163

"לשטיח" – כלים פכ"ו מ"ה: אלו עורות טמאין מדרס, עור שחשב עליו לשטיח; "לתכריך הכלים" – שם מ"ו; עב כסות ותכריך כסות מדרס, עב ארגמן ותכריך ארגמן בש"א מדרס ובה"א טמא מת; א"כ ב"תכריך כסות" מודים ב"ה שטמא מדרס. אבל בתוס' כלים ב"ב פ"ד ט שנינו: עור שעשאו לתכריך אפילו כל שהוא טמא. אמר ר' אלעזר בר' יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על עובי ארגמן ותכריך ארגמן שהן טמאין על מה נחלקו על עובי כסות ותכריך כסות שב"ש מטמאין וב"ה מטהרין "ממדרס". א"כ פכ"ד מי"ב שלא כסתם פכ"ו מ"ו, אלא כתוס'.

164

"ושל רצועות של סנדלים" – אף זו שלא כ"חכמים" במשנתנו פכ"ו מ"ט, אלא כסתם ספרא וכר' יהודה; שכך שנינו בסתם ספרא ר' יהודה שמיני פרשה ו יא:

165

אוציא וכו' ולא אוציא עורות רצועות וסנדלים שנעשו בהם מלאכה ת"ל כלי יצאו רצועות סנדלים שאינן כלי. וכן בת"כ תזריע נגעים פי"ג יא בכל הנוסחאות: אוציא וכו' ולא אוציא עורות רצועות סנדלים וכו' יצאו עורות רצועות סנדלים שאינן כלים.

166

וזו משנת ר' יהודה, כלים פכ"ו מ"ט: עור שהוא טמא מדרס וחשב עליו לרצועות ולסנדלים כיון שנתן בו את האזמל טהור דברי ר' יהודה וחכ"א עד שימעטנו פחות מה' טפחים שיעור העור לטומאה, פכ"ז מ"ב; שרצועות שיש בהן לצרף ה' טפחים טמאות לחכמים. וכך שנינו כחכמים בסתם נגעים פי"א מי"א: כל הראיי ליטמא טמא מת וכו' ורצועות מנעל וסנדל.

167

ז"א שפכ"ד מי"ב שלנו היא אף הוא בוודאי משנת ר' יהודה.

168

4 מי"ד: שלש מטפחות הן, של ידים טמא מדרס, של ספרין "סְפרים" טמאה טמא מת ושל תכריך ושל נבלי בני לוי טהורה מכלום.

169

"של ידים – של ספרים"; ב"של ספרים" שנינו בנגעים פי"א מי"א: ומטפחות של ספרים, כמשנתנו. אבל בכלים פכ"ח מ"ד שנינו: מטפחות ספרים וכו' בה"א מצויירות טהורות ושאינן מצויירות טמאות, ר"ג אומר אלו ואלו טהורות, ואמרו בתוס' כלים ב"ב ספ"ה ט: ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראין דברי ר"ג במטפחת ספרים ובדבריו "וכדבריו" אנו מודים "מורים"; א"כ לר' יוסי ור' שמעון כל מטפחות ספרים טהורות, שלא כמשנתנו בפכ"ד. ולענין כלאים שנינו בכלאים פ"ט מ"ג: מטפחות הידים, מטפחות הספרים מטפחות הספג אין בהן משום כלאים ר' אליעזר אוסר; זו משנת ר"מ, שבתוס' כלאים פ"ה יז שנינו: מטפחות ידים וכו' ר' אליעזר אוסר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרין. לר' יהודה מטפחת ידים ומטפחת ספרים יש בהן משום כלאים, ודין טומאה כדין כלאים עי' ירוש' שם.

170

ול"מטפחות ידים" אמרו על יוסי בן יועזר ויוחנן בן גודגדא חגיגה פ"ב מ"ז "והיתה מטפחתו מדרס לקודש", או "מדרס לחטאת".

171

ואף הסיפא "ושל תכריך נבלי בני לוי" – משנת ר' יהודה היא, שכן כיוצא בה שנויה בתוס' כלים ב"מ פ"ה ט, בתוך קטע למן ה"ז ועד ה"ט ועד בכלל שכולו משנת ר' יהודה: מטפחות בני לוי טהורות. ואולם בכלים פט"ז מ"ז שנינו בין הטהורים: תיק נבלין, "תיק" של עץ ולא "תכריך" – "מטפחות", וכולה משנת ר' יוסי: זה הכלל אמר ר' יוסי וכו'.

172

אף מי"ד היא אפוא כולה משנת ר' יהודה.

173

5 המשנה האחרונה, מי"ז, יוצאת במקצת מן סכימה זו, אבל אף היא עומדת בניגוד לסתם כלים כולו, ואינה ר' יוסי.

174

מי"ז: שלש קופות הן, מהוהה "בלויה" שטלייה על הבריה "והמהוהה טמאה" הולכין אחר הבריה "וטהורה", קטנה "טמאה" על הגדולה "והפנימית עודפת" הולכין אחר הגדולה "הפנימית", היו שוות הולכין אחר הפנימית "ואם הפנימית טהורה טהור", ראב"ד בהשגות.

175

ואחריה: ר' שמעון אומר כף מאזנים "טמאה של מתכת" שטלייה על שולי המיחם מבפנים טמא מבחוץ טהור וכו'.

176

כל סתם מי"ז זו חולקת על משניות של סתם כלים; שכן בפכ"ו מ"ב שנינו: כיס של שנצות וכו' טלה עליה את המטלת "מטלת טמאה" מלמטן טמא, כיס לתוך כיס שנטמא אחד מהן במשקה לא נטמא חבירו. ושנינו בתוס' ב"ב פ"ד ב': במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהן שוין אבל אם היה חיצון עודף על הפנימי נטמא הפנימי נטמא החיצון נטמא החיצון לא נטמא הפנימי, בד"א במשקה אבל בשרץ שניהן שוין "נטמא אחד נטמא חבירו".

177

וכזה שנינו בפ"ב מ"ז תוס' ב"ק פ"ב ז: טבלא "של חרס" שהיא מלאה קערות "מגורות מגורות" נטמאה אחת מהם בשרץ לא נטמאו כולם "מפני שהם שוים" אם יש לה לזביז עודף נטמאה אחת מהן נטמאו כולן וכו', בית תבלין של עץ "עשוי מגורות מגורות", תוס' שם, ואין לה לזביז עודף שנטמא אחד מהם במשקה לא נטמא חבירו אבל בשרץ נטמא אחד מהם נטמא חבירו, שכלי עץ מקבל טומאה מגבו וכו' וסיפא בשם ריב"ג – משנת ר' יוסי היא, תוס' שם.

178

וכך שנינו בפ"י מ"ד: לפסין "של חרס" זו בתוך זו ושפתותיהן שוות השרץ בעליונה "הפנימית" או בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות, היו "נקובים" בכונס משקה השרץ בעליונה כולן טמאות, בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות "שאין הטומאה נכנסת דרך שוליו", השרץ בעליונה "ואינם נקובים" והתחתונה "החיצונה" עודפת היא והתחתונה טמאה "אבל פנימית עודפת היא טמאה וחיצונה טהורה" וכו'.

179

אף פכ"ד מי"ז אינה אפוא משנת ר' יוסי כסתם רוב כלים, אלא וודאי משנת ר' יהודה.

180

ואף פכ"ד מ"ה חולקת על תוס' כלים, ואף היא כנראה משנת ר' יהודה.

181

מ"ה: שלשה תרכוסין הן, של ספרין "ספרים" טמא מדרס, שאוכלין עליו טמא טמא מת ושל זיתים טהור מכלום.

182

"תרכוס" הוא tergus, עור, עור שמשמש כעין "שלחן" מן "שלח" "עור". ו"של ספרין" הוא כפירוש הגאונים "של ספרים" "ספרין" גם במי"ד, אבל לא "ללפף בו איגרות" או "ספרים" "אלכתב"; שהרי עור העשוי "לתכריך" טמא טמא מת מי"ב, עי' לעיל ולא מדרס. אלא ש"תרכוס" זה משמש אף כעין "שלחן" ועמוד, שמניחין עליו ספרים ונשענין עליו; שעושין לו עץ מפוצל "כמין שרתוע" עי' להלן, "דיוקרן" כזה: Y, ועליו שוטחים את "העור". תרכוס של ספרים – נשענים עליו וטמא מדרס; וזה שאוכלים עליו אין נשענים עליו וטמא טמא מת.

183

אבל בתוס' כלים ב"ב פ"א יב שנינו: טרקוש שעשה לו עץ כמין שרתוע להיות אוכל עליו טהור עשה לו עץ רחב לצרכיו טמא. "להיות אוכל עליו" לתוספתא "טהור", אע"פ שהוא משמש את הכלים כשולחן.

184

ובתוס' ב"ב פ"ג ג בהקבלה לכלים פכ"ה מ"א שנינו: טרכש בר"ש שם: טרכוס חלק וטבלה חלקה שנפלו משקין על מקצתו וכו' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר נפלו על תוכו כולו טמא וכו' כמו במחלוקת ר"מ ור' יהודה שם בשולחן וטבלה, ואחריו ד': שלחן שנפלו משקין על מקצתו וכו' סוף דברי ר' יהודה הם.

185

תרכוס של ספרים הוא אפוא כמו "אנלגין של ספר" כלים פט"ז מ"ז, שהוא – לר' יוסי ולפי כללו – בין הטהורים. ובתוס' כלים ב"ב פ"ו ט שנינו: ראב"צ אומר אלולגין של ספר טהור והתיק שלו טמא והעמוד שבו חיבור לטומאה ולהזאה; "התיק שלו" – פירושו: של ספר; תוס' ידים פ"ב יב: תיק הספרים וכו' בזמן שהן טהורין, משמע שאם נטמא טמא, וכן "העמוד שבו" – שבספר.

186

אף כאן "טרכוס" משמש כמו שולחן וטבלה, ויש לו – לדעת ר' יהודה – דין אחוריים ותוך. ולשיטת ר' יהודה זו טרכוס שאוכלין עליו טמא טמא מת כשולחן.

187

אף מ"ה כנראה משנת ר' יהודה היא.

188

רוב סתם פכ"ד חלוק אפוא על סתם כלים בכלל, ובכמה מהם חולק עליהם ר' יוסי בפירוש. וכנגדו מפורשות כמה משניות שבפכ"ד בשם ר' יהודה בכלים עצמו ובמקומות אחרים.

189

קרוב אפוא שכל פרק כ"ד הוא משנת ר' יהודה, ששנה כאן פרק של ספורות.

190

ואולם כמו שיוצא מן מי"א "המקבלים כשיעור" ומי"ב ומי"ג עי' לעיל ועוד נראה שכמה מהלכות אלו נשנו אף במקום אחר, במקומן, לפי סדרו של אותו תנא ר' יהודה.

191

וכך עשה גם ר' יוסי בשורת הספורות שלו שבתוס' ב"ב פ"ב ט–יב, המקבילות לפכ"ד מ"ח, מט"ו ומט"ז, ושנויות בחלקן בפי"ח מ"ג, פכ"ו מ"ג ופכ"ח מ"ט, ואף כמה משאר השורות של פכ"ד מ"ג–מ"ד, מ"ו–מ"ז, מי"א–מי"ד שנויות בעיקרן בכלים במקומם עיק לעיל.

192

על־כן נראה שכך היה לפני תלמידי ר"ע אלו ב"משנה הראשונה" שלפניהם – פרק של ספורות. על זה מראה "תכריך נבלי בני לוי" במשנת ר' יהודה שבפכ"ד מי"ב, ו"של מלבני בני לוי" במשנת ר' יוסי שבתוס' ב"ב שם, שהן מוכיחות על שרידים של משנה מזמן הבית. ועל פי ארכיטיפוס זה סידרו אף הם, כל אחד לפי שיטתו וקבלתו, את משנת הספורות.

193

וודאי שהיו כאן עוד כמה ספורות ממין זה במשניות של חכמים אחרים, ושרידים כאלו נשארו עוד:

194

בשבת סו א קטע של ברייתא: מקל של זקנים טהור מכלום; שכן תנא זה שנה בוודאי: שלשה מקלות הם. וישנם כמה מינים של מקלות בכלים: פי"א מ"ו ופ"ד מ"ב בשל מתכת, פי"ז מט"ז בשיש לו בית קיבול ופט"ו מ"ד מקל הבלשין. והאחרון בשורת השלשה היה "מקל של זקנים".

195

ואף ביצה פ"ב מ"ט–מ"י עי' לעיל לקוחות בוודאי משורת כלים של ר' מאיר, אלא שזו יש לה צורה אחרת של שורות, אע"פ שגם היא קשורה ב"שלשה".

196

ב. שורה אחרת של הלכות. שהראשונה שבהן והאחרונה שבתוס' נוגעת גם לפכ"ד מי"ד, – היא כלים פט"ו מ"ו והשורה המשלימה שבתוס' כלים ב"מ פ"ה ז–ט רישא, שהן משנת ר' יהודה.

197

מ"ו: נבלי השִרָה טמאין ונבלי בני לוי טהורין, אבל ר' יוסי במשנתו פט"ז מ"ז שונה: ותיק נבלין. ומכאן נראה שנבלי בני לוי עצמן טמאין.

198

ההלכה השניה: כל המשקין טמאין וכו' – מתאימה לדעת ר' יהודה במשקין: לכל טמא, ולא לדעת ר' יוסי שם.

199

ההלכה הרביעית: המרכוף טהור; ר' יוסי בכלים שם שונה: והמרכוף של זמר זומרי אילנות, וכך שנינו בתוס' שם ב"מ פ"ה י; ר' יוסי אומר מרכוף של זמר טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע.

200

הלכה ה': הבטנון והניקטמון והאירוס הרי אלו טמאים; אבל בשבת פ"ו מ"ח שנינו: אנקטמין טהורין וכו' וכבר נדחקו בזה הראשונים, אלא שבתוס' שם פ"ה ה"ב שנינו: הנקטמין טמאין, ובה"א שם שנינו: ר' אליעזר אומר קב של קיטע אם יש לו בית קיבול כתיתין יוצאין בו ואם לאו אין יוצאין בו. שר"א סובר קב הקיטע טהור, וזו משנת ר' יהודה, כמו ששנינו בתוס' יבמות פי"ב יא: א"ר יהודה אילו ראה ר' אליעזר סנדל של עץ של עכשיו היה אומר הרי הוא כסנדל לכל דבריו, וא"כ וודאי שגם ההלכה שאחריה משנת ר' יהודה היא: זו שבכלים.

201

מה ששנינו במשנתנו אחריו: ר' יהודה אומר האירוס טמא מושב וכו', לא מפני שת"ק לאו ר' יהודה, אלא מפני שהשונה האחרון לא הסכים לר' יהודה בזה, ושנה תחלה סתם "טמאין" ובשם ר' יהודה "טמא מושב", וכאלה הרבה במשנה.

202

ודבר זה יוצא ברור מן השורה המקבילה והמשלימה שבתוס' שם:

203

כל הבורית טהורה שבת פ"ו מ"ד ברית מחרישה טמאה עין של מתכת, שבכלים פכ"א מ"ב כל החתיכות טמאות וחתיכת אלתית טהורה משנת ר' יהודה במכשירין פ"ו מ"ג, כל הנבלין טהורין ונבלי שרין כצ"ל טמאין, כל המשקין טמאין וכו', מטפחות בני לוי טהורות וזהו "ושל תכריך נבלי בני לוי" שבפכ"ד מי"ד.

204

שורה זו שבתוס' ובמשנה היא אפוא משנת ר' יהודה.

205

ג. עדיות פ"א מ"א–מי"א חוץ מן מ"ט.

206

שורה זו שבעדיות בטוחה ביחוסה ממ"ו ואילך.

207

מ"ו: אמר ר' יהודה אם כן וכו', שהיא סיום של מ"ד ומ"ה שאחריה – סתם ר"מ היא, ואחריה שורה של מחלוקות: ב"ש–ב"ה–שמאי; אלא שבמ"י =מע"ש פ"ב מ"ט מסודרים בה: ב"ש – ב"ה – הדנים לפני חכמים – ר"ע – ר"ט – שמאי. חוץ ממ"י זו, ישנן בכולן עדויות מפורשות, שהן משנת ר' יהודה:

208

מ"ז: בש"א רובע עצמות מן העצמים בין משנים "בין משני עצמות" בין משלשה ובה"א רובע עצמות מן הגויה מרוב הבנין או מרוב המנין "קכ"ה עצמות" שמאי אומר אפי' מעצם אחד.

209

וזו משנת ר' יהודה, תוס' אהלות פ"ג ד אלא שהיא מקוטעת בדפוסים ומשובשת לגמרי בהוצ' צוקר', ויש להשלימה על־פי הברייתא שבנזיר נב ב וס"ז 309: רובע עצמות מרוב הגויה בגודל ועצמות רוב הגויה בגודל אף־על־פי שאין בהן רובע טמאין רובע עצמות מרוב הגויה בבנין ועצמות רוב הגויה בבנין אף־על־פי שאין בהן רובע טמאין ר' יהודה אומר לשון אחר בית שמאי אומ' רובע עצמות מן העצמים בין משנים בין משלשה ובה"א רובע עצמות מן הגוייה מרוב הבנין או מרוב המנין.

210

תנא קמא שונה בדברי ב"ה: רובע עצמות מרוב הגויה בגודל וכו', ור' יהודה שונה לשון אחר, כמשנת עדיות.

211

מ"ח: כרשיני תרומה וכו', מפורשת בתוס' מע"ש פ"ב א צוק' כמשנת ר' יהודה: של תרומה בש"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה"א שורין בטהרה שפין ומאכילין בטומאה דברי ר' יהודה רמ"א וכו' א"ר יוסי וכו'.

212

מי"א = כלים פכ"ב מ"ד: כסא של כלה שנטלו חפויו ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין שמאי אומר אף מלבן של כסא טמא. כסא שקבעו בעריבה ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין שמאי אומר אף העשוי בה.

213

מחלוקת א', "כסא של כלה" וכו' – שייכותה לר' יהודה יוצאת מכלים פכ"ב מ"ז: כסא שניטלו שנים מחיפויו זה בצד זה ר"ע מטמא וחכמים מטהרין אמר ר' יהודה אף כסא של כלה שנטלו חפויו ונשתייר בו בית קבלה טהור וכו'. ז"א כב"ה של כלים ועדיות שם. ואולם רישא של מ"ז שנויה בעדיות פ"ב מ"ח: שלשה דברים אמר ר"ע על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו על סנדל של סיידים וכו' ועל שיירי תנור ארבעה וכו' ועל אחד לא הודו לו על כסא שנטלו וכו' וחכמים מטהרין. וזו משנת ר' מאיר, ועל־כן לא נזכרו בה דברי ר' יהודה שעליו.

214

ומחלוקת ב', "כסא שקבעו בעריבה" וכו', – מפורשת בשם ר' יהודה בתוס' כלים ב"ב פ"א יב: כסא שקבעו בעריבה כדרך ישיבתו טמא שלא כדרך ישיבתו טהור. העשוי בה ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על העשוי בה שהוא טהור ושמאי היה מטמא על מה נחלקו על שהביא ממקום אחר וקבעו בה שב"ש מטמאין וב"ה מטהרין. אמר ר' יוסי לכלים שם מ"ד רישא רואה אני את דברי שמאי שאני אומר מלבין אפי' מבית האומן טמא.

215

ז"א שר"מ שנה "כסא שקבעו" סתם בלא מחלוקת ו"העשוי בה" במחלוקת, ור' יהודה לא שנה מחלוקת ב"ש וב"ה אלא ב"כסא שקבעו", כמשנת כדיות וכלים שם.

216

נשארו לנו מ"ט ומ"י, שכבר דברנו עליהן, והנה מ"ט =מע"ש פ"ב מ"ח אינה מתאימה כלל למסגרתה של שורה זו, שהיא כאמור שורה של מחלוקת ב"ש–ב"ה–שמאי, אלא שכולה הוספת גליון מאוחרת היא, שהשלימוה כאן מתוך מע"ש, וליתא בעדיות בכי"י מ' ופ' ונוספה בגליון עי"א והוצ' לו, ור' יהוסף אשכנזי מחקו ע"פ ס"א.

217

ומ"י – יש בה עוד בין דברי ב"ה לדברי שמאי דברי תנאים: הדנים לפני חכמים =בן עזאי ובן זומא, ירוש' – ר' עקיבא – ר' טרפון, שמקילים בה יותר מדברי ב"ה. ואף על פי שאין עליה עדות מפוֹרשת, המייחסת משנה זו לר' יהודה – הרי כולה מיוחדת במינה בכל המשניות: "הדנים לפני חכמים" נזכרו רק כאן; ור' טרפון הנזכר אחריהם הוא רבו של ר' יהודה. ולא עוד אלא, שלעיל הוכחנו, שר' מאיר חלוק על מחלוקת זו כולה.

218

מ"ט זו היא אפוא משנת ר"ע־ר"מ, ואולם ‏ ר' יהודה לא שנה אותה אלא בפורט.

219

ודברי שמאי שבמ"ט מ"י דעדיות שונה רשב"א תלמידו של ר"מ כאן בשם שמאי הזקן; ז"א שרשב"א צירף דברי שמאי למשנת ר"מ זו.

220

ד. עירובין

221

הרבה יש בעירובין ממשנת ר' יהודה. כמעט כל פרק א' ממשנת ר' יהודה הוא; מ"ב "בש"א לחי וקורה וכו' " – משנת ר' יהודה, וכיוצא בה הוא שונה בסוכה פ"א מ"ז ובתוס' כלים ב"מ פ"ד ה מחלוקת ב"ש וב"ה; ו"משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר"ע" הוא – כמסורת ריב"ל – ר' מאיר, ובוודאי, שרבי לא שנה כך "תלמיד אחד" במקום "ר' מאיר". אלא שזה לשון חברו ר' יהודה. מ"ה – כולה ר' יהודה ירוש'; מ"ו ומ"ז ששונות "לחיין", סתם כר' אליעזר עי' בבלי יד ב, בוודאי ממשנת ר' יהודה הן, ששנה תמיד משנת ר' אליעזר. ו"מטמא משום גולל" שבמ"ז מובא בסוכה כד א בלשון "ר' יהודה מטמא", ואע"פ שאינו בכי"י, – לעיקרו של דבר הוא נכון, שכן יוצא מפורש מברייתא דסוכה כג א, שת"ק הוא ר' יהודה. וכן מ"ח–מ"י עד "דברי ר' יהודה" משנת ר' יהודה הן. וכן יש בפ"ב הרבה ממשנתו: מ"ד "ר' יהודה אומר אם וכו' " – מ"ה, הכל ממשנת ר"י. והוא ששנה במשנתו: ועוד אמר ריב"ב וכו', כדרך השונים באותו זמן. והוא שהוסיף לדברי ריב"ב, שלא רק "שומירה ובית דירה", אלא גם "בור ושיח ומערה" הרי הם כשומירה ובית דירה; אבל בסמוכה לעיר מודה, שהרי שנינו בביצה פ"ד מ"ב: איזהו קרפף כל שסמוך לעיר דברי ר' יהודה עי' ירוש': מחלפא וכו'. וכן מ"ו "אמר ר' אלעאי שמעתי מר"א וכו' " ממשנת ר' יהודה בנו היא.

222

וכן פ"ג מ"א, שהוא סתם כר' אליעזר עי' לעיל, 119 – משנת ר' יהודה היא.

223

ובפ"ו מ"ב שנינו: ר' יהודה אומרה בלשון אחרת מהרו וכו' – בוודאי ממשנתו.

224

וכן פ"ז מי"א: אמר ר' יהודה במה דברים אמורים וכו' – ממשנתו.

225

ובפ"י מ"א: אבל בחדשים פטור – סתם כר' יהודה בבלי צו ב. וכן מי"ג מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה עי' ברייתא קב ב.

226

ובפ"ג מ"ז־מ"ח שנינו: ר' יהודה אומר וכו' ועוד אמר ר' יהודה וכו'. וכן פ"ט מ"ד: דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין ועוד אמר ר' יהודה וכו'. "ועוד" זה הוא סימן לציטט ממשנת החכם, ואינו עומד כלל בשום קשר פנימי עם תוכנו של המאמר הראשון, אלא הוא כמו "ואמר ר' פלוני" שבבבלי, כלומר שחרז השונה כאן בדרכו כמה דברים שונים, רק מפני שם האומר.

227

ובמשנתו זו כבר השתמש ר' יוסי במשנת עירובין שלו:

228

פ"ג מ"ז־מ"ח: ר' יהודה אומר וכו' ולא הודו לו חכמים. ועוד אמר ר' יהודה וכו' ולא הודו לו חכמים, והכל ממשנת ר' יוסי עי' להלן שם.

229

ה. שקלים פ"א מ"א–מ"ה, כולו ר' יהודה. מ"ב: אמר ר' יהודה, וכן מ"ד ומ"ה אע"פ שאמרו היא המשך של מ"ג. פ"ב מה – ר' יהודה היא, כמו שהוכחתי במקום אחר. פ"ח מ"ד–מ"ז – ת"כ ותוס'.

230

ו. נזיר פ"א–פ"ה – רובם ממשנת ר' יהודה:

231

פ"א מ"ב רישא: הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים וכו' – "כר' יהודה עד שיזכיר ווי"ם וכו' " ירוש' נא ע"ב.

232

שם סיפא: הריני כשמשון וכו' ה"ז נזיר שמשון – נזיר שמשון וכו' נטמא אינו מביא קרבן טומאה ואפי' לכתחילה – כר' יהודה בתוס' פ"א ה בבלי ד ע"ב: ר' יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים וכו' רש"א האומר הריני כשמשון לא אמר כלום וכו'. ובתוס' שם ה"ג–ה"ד: ר' יהודה אומר האומר הריני נויר כהילקטי קיץ וכו' ה"ז נזיר לעולם ומגלח אחד לשלשים יום, מלא חבית ומלא הקופה ה"ז נזיר לעולם

233

ומגלח אחד לשלשים יום עד שיאמר לא לכך נתכונתי =מ"ה. וכן הוא אומר כלומר ר' יהודה: הריני נזיר כשער ראשי וכעפר וכחול הים ה"ז נזיר לעולם ומגלח אחד לשלשים יום =מ"ד, והיינו ששנה ר' יהודה כאן: מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון וכו' אלא שהסדר שונה במשנתנו.

234

ומ"ז: הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה נזירות כמנין ימות החמה אמר ר' יהודה מעשה היה כיון שהשלים מת – כולה ר' יהודה. ורבי החולק במ"ד: רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואיזהו שמגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכו', חולק גם כאן בתוס' ה"ג בבלי ח ב: רבי אומר עד שיאמר הריני נזיר נזירות כימות החמה וכו', ורבי שנה כאן "אמר ר' יהודה", ללמד שכולה ר' יהודה.

235

וגם מ"א היא ר' יהודה, אלא שהוא שנה: מאיר היה אומר נזיר ולא הודו לו חכמים, ור' יוחנן מפרש משנתנו: משום כינויי כינויין, שנחלקו בהם ב"ש וב"ה, ובה"א מותרין, ור' יהודה בפ"ב מ"א תוס' רפ"ב מוסיף, שאפילו ב"ש לא אמרו שיהא נזיר אלא שיהא עליו קרבן.

236

ופ"ב מ"א–מ"ג בוודאי ר' יהודה מ"א ומ"ב: אמר ר' יהודה, עי' לעיל: מ"ג: מעשה.

237

ומ"ה הפילה אשתו אינו נזיר – מאן קתני לה ר' יהודה, שספק נזירות להקל בבלי יג א וירוש' נב ע"א.

238

פ"ג כולו ר' יהודה:

239

מ"ג–מ"ד: ר' אליעזר אומר ג"פ – בתוס' פ"ב יב–יג כולם: ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר. ומ"ה: יצא ונכנס וכו' ומביא קרבן טומאה, רא"א לא בו ביום, ת"ק – ר"ט בשמחות פ"ד מ"ז: נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר נטמא לאחר אתו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד: אלא שבברייתא שבירוש' פ"ג נב ע"ד להיפך: ר"ט פוטר ור"ע מחייב, וחזר בו ר"ט; וגם זו בוודאי משנת ר' יהודה.

240

ומ"ו: מי שנזר נזירות הרבה וכו', מעשה בהילני המלכה וכו' ובסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה אמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה. "ונמצאת נזירה כ"א שנה" – דברי ת"ק רבי, אבל ר' יהודה שנה: ונמצאת נזירה ארבע עשרה שנה, כר' אליעזר, שאם נטמא ביום מלאת סותר שלשים יום ולא דק למנות שלשים יום, ירוש' נב ע"ד, וכולה ר' יהודה, גם המעשה, וע"כ שנה רבי: אמר ר' יהודה, ולא: ר' יהודה אומר.

241

ועדותו של ר' פפייס – בעדיות פ"ז מ"ה.

242

פ"ד מ"א: ושמע חבירו ואמר אני וכו' – בירוש' שם נד ע"א: מאן תנא ווי"ם ר' יודה וכו'.

243

מ"ג: האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה וכו' ולא התיר לה בעלה סופגת וכו' אינה סופגת את הארבעים ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים וכו' – כתוס' פ"ג טו צוק': מי שנדר בנזיר והיה שותה יין וכו' ואח"כ נשאל לחכם והתיר לו אינו סופג את הארבעים אמר ר' יהודה אם אינו סופג וכו', ר' יהודה אינו חולק אפוא אלא פרושי קמפרש עי' תוי"ט.

244

מ"ד, אמר עלה רב חסדא כד א, ב"איכא דאמרי" מאן תנא ר' יהודה היא.

245

ופ"ה מ"ה: ורבי טרפון אומר כו' – בתוס' פ"ג יט בבלי לד א: ר' יהודה משום ר"ט.

246

ומ"ג: מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מונה משעה שנדר – בתוס' נדרים סוף פ"א נדר ועבר על נדרו אין נשאלין לו עד שינהג איסור כימים שנהג בהן היתר דברי ר' יהודה וכו', וכפשוטם של דברים מתפרשת משנתנו – כר' יהודה.

247

רובם של פ"א–פ"ה הוא אפוא משנת ר' יהודה.

248

גם בתוספתא ישנם הרבה פרקים ושורות של הלכות ממשנת ר' יהודה.

249

על תוספתא ברכות דיברנו כבר בפתיחתנו לתוספתא, ואני מסַכֵּם כאן את הדברים:

250

פ"ד ה"א, ה"ד, ה"ו־ז, וכן הלכה טו עד סוף הפרק כולה ר' יהודה. פ"ו ה"ו משנת ר' יהודה עי' לעיל, ומכיון שכבר הוכחתי שפרק "אלו דברים" שבמשנה הוא משנת ר' מאיר, ובתוס' ישנן עוד מחלוקות ב"ש וב"ה בסעודה שלא נזכרו במשנה – וודאי שכל הפרק הוא משנת ר' יהודה.

251

ובפ"ז ה"ט–הט"ו כולה משנת ר' יהודה.

252

תוס' שקלים פ"ג א–ח – עי' תרביץ ש"ז עמ' 145 ואילך.

253

כיו"ב מצאנו שורה של הלכות ממשנת ר' יהודה בתוס' כלים ב"מ פ"ה ז–ט, ועוד.

254

ובוודאי ששימושה של התוס' במשנת ר' יהודה הוא הרבה יותר גדול ממה שאנו חושבים, או יכולים לחשוב. רגיל הוא הרבה בתוס', שהיא מקשרת בהלכה אחת של ר' יהודה – הלכה שניה או שורה של הלכות שאינה שייכת לזו, על־די וכן "ועוד" היה ר' יהודה אומר "וכן הוא אומר", שאינו אלא סימן לציטאט ממשנתו:

255

יומא פ"ד ט: ועוד אמר ר' יהודה נשפך וכו' לשון המשנה, עי' להלן.

256

מו"ק פ"ב ב: וכן היה ר' יהודה אומר הבאין מחוף הים וכו', כתובות פ"ו ד: וכן היה ר' יהודה אומר המשיא וכו', נזיר פ"א ד: וכן הוא אומר הריני נזיר וכו', ב"ק פ"ו כח: וכן היה ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור וכו'; ב"מ פ"ג י: וכן היה ר' יהודה אומר לא אמרו שמרים וכו', שם כו: וכן היה ר' יהודה אומר מין אחד וכו', פ"ד יח: וכן היה ר' יהודה אומר בשלשה פרקים וכו', וכאן לקוחה עוד הלכה כ ממשנת ר' יהודה ירוש' ב"ק ז ע"א, ובוודאי שכל השורה ממשנת ר' יהודה: ב"מ פי"א ט: וכן היה ר' יהודה אומר כבית תשעת חצאי קבין לזה וכו' קשר מב"מ פ"י מ"ה לב"ב פ"א מ"ו!; סנהד' פ"ג ט: וכן היה ר' יהודה אומר כל עיר שיש בה שלש שורות וכו'; פ"ה א: וכן היה ר' יהודה אומר מי שנתחייב וכו', וכאן שנויה משנת ר' יהודה רק בלשון אחר ממשנת ת"ק; פ"י א דפו': וכן היה ר' יהודה אומר הבא וכו'; אהלות פי"ד ד: וכן היה ר' יהודה אומר פחות מכזית וכו', פי"ז י: וכן היה ר' יהודה אומר שדה שאבד בה קבר וכו', פרה פ"ט א–ב: וכן היה ר' יהודה אומר ממלא אדם חבית וכו' וכן היה ר' יהודה אומר ממלא אדם צלוחית וכו' וכן היה רד יהודה אומר יורדת הצלמון וכו', מקואות פ"ז ג: וכן היה ר' יהודה אומר צריך להטביל וכו'.

257

ואע"פ שאנו מוצאים כזה לפעמים גם אצל שוני משניות אחרים, וביחוד אצל ר' יוסי: וכן היה ר' יוסי אומר שבת פ"ז כג, תענית פ"א ג, יבמות פ"ו ו, ב"ב פ"א ט, סנהד' פי"ב ה, פרה פ"ז ז, עוקצין פ"א ה–ו, – אין אנו מוצאים אותם במספר גדול כזה אצל שום תנא אחר. וזו ראיה חותכת, שנכנס בתוספתא הרבה מאד ממשנת ר' יהודה.

258

במשנה רגיל כזה ע"י "ועוד אמר ר' פלוני"; אצל ר' יהודה, חוץ מעירובין פ"ג מ"ח ולא הודו לו חכמים שהיא משנת ר' יוסי עי' לעיל ולהלן, עוד: עירובין פ"ט מ"ד וחכמים אוסרים, פסח' פ"א מ"ה, שכולה משנת ר' יהודה, גם דברי ר"ג תוס', יומא פ"ו מ"א =תוס', עי' לעיל, מגילה פ"ג מ"ב.

259

ובמשנה: וכן היה ר' יהודה אומר, תרומות פ"ב מ"ה מ"ה–מ"ו; כלים פ"ג מ"ז; וכן היה אומר ר' יוסי בכלי זפת.

260

אימתי ובד"א.

261

גם מתוך סימנים אחרים אפשר למצוא כמה שרידים ממשנת ר' יהודה במשנתנו.

262

לשון "אמר ר' פלוני". במקום שאינו וויכוח שבת פי"ב מ"ג, סוכה פ"ב מ"א, מורה תמיד, שתנא פלוני ממשיך את הדברים שנאמרו לפני זה, והבבלי כבר העיר על דומה לזה בכמה מקומות זבחים סז ב: קינים ר' יהושע, חולין צד א: אראב"י, חולין קד ב: א"ר יוסי, שבת קג א: א"ר יוסי; גטין סח ב וש"נ: התם דמאי פ"ג מ"ו כדקתני טעמא אמר ר' יהודה ולא שהתנא שכח להזכיר שמו תחילה והזכירו אח"כ כרש"י בחולין שם ולא שהוא "חסורי מחסרא" כרע"ב ורז"פ בדמאי, אלא שזו היא דרך המשנה להכניס שם־התנא במאמר מוסגר כזה. ירוש' דמאי שם: א"ר יוחנן אף קדמיתא על דעתיה דר' יהודה.

263

כבר ראינו כזה בעדיות ונזיר, וכך הוא הדבר בדמאי פ"ג מ"ג לעיל, כלאים פ"ד מ"ט "מעשה", מע"ש פ"ה מ"ח "בראשונה", שבת פט"ז מ"ז "מעשה" פכ"ב מ"ג "מעשה", עירובין פ"ד מ"ד "מעשה", פ"ח מ"ז "מעשה"; ר' יהודה וכו', שלפניו, אינו משנה, שקלים פ"א מ"ב "בראשונה", פ"א מ"ד העיד וכו' = מעשה, כתובות פ"ח מ"א, נדרים פ"ו מ"ו מעשה, נזיר פ"א מ"ז מעשה, ועי' לעיל, 140, ע"ז פ"ב מ"ה שאל וכו' = מעשה, כריתות פ"ב מ"ב ומ"ג אפילו, מדות פ"א מ"ז עי' לעיל 34/5; וכ"ש כשהוא כולל אחרי הפרטים הסתמיים: א"ר יהודה זה הכלל, זבחים פ"ב מ"ה מ"ב–מ"ה = פ"ו מ"ז ומנחות פ"א מ"ד מ"ג–מ"ד, פרה פ"ז מ"ט.

264

וגם על יסוד זה אמר ריב"ל: כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי ובמה במשנתנו אינו אלא לפרש דברי חכמים ור' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק.

265

אלא שכלל זה, כרוב הכללים, יש לו יוצאים מן הכלל עי' בבלי. וודאי שבכמה מקומות "אימתי" לפרש: פיאה פ"ג מ"ה, פ"ח מ"ה, דמאי פ"ה מ"ה, פ"ו מ"א, שבת פי"ח מ"ב, מנחות פ"י מ"ח והסתם שלפני זה הוא ר' יהודה, פסח' נה ב, אלא שר"ש חולק אחריו: רש"א אף וכו' משהביאה שליש; חולין פ"ו מ"ו, אהלות פ"ז מ"ד, מקואות פ"ו מ"א, נדה פ"ט מ"ה, טבול יום פ"ב מ"ג.

266

אבל יש "אימתי" לחלוק: חלה פ"ב מב בבלי גטין ז ע"ב, ועי' שם בתוס', מגילה פ"א מ"ג עי' בבלי, סנהד' פ"ג מ"ג עי' בבלי סנהד' שם, חולין פ"ה מ"ג ומודה ר' יהודה.

267

אבל גם באלו – המחלוקת אינה על דברי "ת"ק" הסתומים, אלא שהוא חולק על דעת תנא אחר, שלא נזכר במשנה, או – כמו במנחות – על דעת תנא שנזכר אחריו.

268

זאת אומרת, שבכל־אופן יכולים גם דברי "ת"ק" להיות לקוחים ממשנתו של ר' יהודה, וכך הוא הדבר באמת.

269

וכך הוא הדבר גם ביחס ל"במה": "בד"א" שבכלים פכ"ח מ"ז הוא לפרש, ובסוטה פ"ה מ"ז: בד"א במלחמת הרשות וכו' א"ר יהודה בד"א במלחמת מצוה וכו', כאן שנה גם ת"ק "בד"א", אלא שנחלקו בלשון, זה קורא לזו "רשות" וזה קורא לה "מצוה" תוס' סוף פ"ז: ר' יהודה היה קורא למלחמת הרשות מלחמת מצוה וכו', ז"א שגם ר' יהודה שנה את כל הפרק, והוסיף עליו: בד"א וכו', אלא שר"מ שנה: בד"א במלחמת הרשות וכו' וגם בעירובין פ"ז מי"א אין ר' יהודה "חולק" על ת"ק הסתמי, אלא חולק – לדעת רב חסדא פ"א ב – על מ"ז, ז"א שהמשנה שלפניה יכולה להיות משנת ר' יהודה.

270

כל אלו המשניות לקוחות אפוא בלשונן ממשנת ר' יהודה.

271

ואפילו במקום ששנה רבי: ר' יהודה אומר, לא תמיד ר' יהודה חולק על ת"ק, אלא שרבי חולק ושָנה הדברים בשם יחיד, למשל פסחים פ"ה מ"ז, נזיר פ"ד מ"ג, או שחולק על תנא שנזכר לפניו, אבל ת"ק הסתם הוא ר' יהודה, כמו עירובין פ"ד מ"ט, "והא קמ"ל מאן ת"ק ר' יהודה".

272

ור' יהודה חולק בכ"מ רק בלשון: חוץ מסוטה, שהזכרתי, כלים פכ"ב מ"א ירוש' ע"ז סוף פ"ב, עירובין פ"ו מ"א: אומרה בלשון אחר, וכפשוטם של דברי ר"מ שבברייתא: מהרו והוציאו מה שאתם מוציאין וכו', הוא הוא "ועשו צורכיכם"; תוס' יומא פ"א א, תוס' סנהד' פ"ה א עי' לעיל, תוס' שבועות פ"ו ב, כלים ב"ק פ"ו יז בשם ר"ג, נגעים פ"ה ב עי' שם ג, תוס' פרה פי"א ח לא נחלקו וכו' אלא על הלשון! "חכמים" הוא ר' יהודה בוודאי.

273

וישנם עוד סימנים – אמנם סימנים שאינם מובהקים – למשנת ר' יהודה שכדאי להזכירם:

274

א כרגיל שנוי תמיד במשנה: ר' יהודה בן בתירה, אבל בכמה משניות רק "בן בתירה": שבת פט"ז מ"א ומ"ג, פסחים פ"ד מ"ג = ע"ז פ"א מ"ו, גטין פ"ה מ"ז, זבחים פ"א מ"ג, מנחות פ"א מ"ב.

275

והנה מצאנו בברייתא, תענית ג ע"א: ר' יהודה אומר משום בן בתירה ועי' שם ג ע"ב.

276

ועל־כן אפשר שר' יהודה הוא ששנה כך תמיד: בן בתירה.

277

ואמנם ישנם גם רמזים לזה מתוך המקורות עצמם: בשבת שם מ"ז היא – ר' יהודה, ולמ"א אמרו בבבלי קיז א: ותרוייהו אליבא דר' יהודה, וכן בירוש' שם טו סע"ג: בן בתירה כר' יהודה עירובין סוף פ"ט; בפסחים נזכר אחרי ר' יהודה; בגטין מ"ד סיפא היא ר' יהודה ברייתא נג ב; במנחות מ"ג–מ"ד היא ר' יהודה.

278

ב במשנה רגיל "בן עזאי", בלי שמו, אבל במקומות אחדים: ר' שמעון בן עזאי, זבחים פ"א מ"ג על יד "בן בתירה", עי' לעיל = ידים פ"ד מ"ב, יבמות פ"ד מי"ג וידים פ"ג מ"ה בסתם, אבל בדברי ר' יוחנן: בן עזאי!.

279

והנה בידים פ"ג מ"ה, לנוסח הבבלי במגילה ז א: שיר השירים וקהלת מטמאין את הידים סתם! ר' יוסי אומר שיר השירים מטמא את הידים וקהלת מחלוקת ר' מאיר אומר קהלת אינו מטמא את הידים ושיר השירים מחלוקת רש"א קהלת מקולי ב"ש וחומרי ב"ה; הסתם הוא אפוא בהכרח ‏ר' יהודה, וא"כ ברור,

280

שהדברים שאח"כ הם ממשנת הסתם משנת ר' יהודה, כראיה לדבריו: אר"ש בן עזאי מקובל אני וכו'; ומכאן הרווחנו. שעיקרה של פ"ג מ"ה ופ"ד מ"א–מ"ד כל "בו ביום" הם חלק ממשנת ר' יהודה לעדיות. ואשר למ"ד של פ"ד, עי' תוס' קידושין פ"ה ד: א"ר יהודה בנימין גר מצרי וכו'.

281

ואם כן הדבר, הרווחנו, שר' יהודה שנה במשנתו: שמעון בן עזאי.

282

רבי קיטע בכמה מקומות את המשניות שהשתמש בהן, וכך נהג גם במשנת ר' יהודה, וקטע אחד ישנו במשנתנו ממשנת ר' יהודה, שאינו מובן כלל:

283

בכלים פכ"ה מ"א: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך כגון הכרים וכו' דברי ר' יהודה רמ"א כל שיש לו תוברות יש לו אחוריים וכו'. ופי' המפרשים: חלוקים אחוריהם מתוכם, אינו מתאים למ"ו: ושאר כל הכלים שאין להם אחוריים ותוך שנפלו משקין על מקצתו כולו טמא, כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין וכו' נטמא תוכו כולו טמא. ההלכה אינה כלולה אפוא בטרמין של "יש לו אחוריים ותוך". אלא שזו קטועה, והפסיק רבי באמצעיתה כדי להביא מחלוקת ר"מ, שהיא חולקת על "כגון" של ר' יהודה, ולאשרנו ישנה משנה זו של ר' יהודה בברייתא פסח' יז ב: כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך כגון וכו' נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו א"ר יהודה כולה ר' יהודה בד"א שנטמאו מחמת משקין וכו' ובמ"ז: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית צביעה, הנוסח הנכון בתג"ק סי' ע"ב: שיש – יש וכן יוצא מתוס' ב"ב פ"ג יב.

284

וקיטע רבי סוף משנתו. ונשאר ע"י כך "ושאר כל הכלים" בלי הבנה, והוצרך להוסיף במ"ו: כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאים וכו'.

285

ג. משנת ר' יוסי

286

ר' יוסי בן חלפתא תלמיד אביו ר' חלפתא ותלמיד ר' יוחנן בן נורי, שאומר כ"פ בשמו עִי' להלן, ותלמיד ר"ע, ומוסר מעשים בשמו. אבל את יחסו למשנת ר"ע ראינו כבר, שלא הלך אחריה ולא החזיק בשיטתה, כי בעיקרו היה תלמידה של ישיבת ציפורי, תלמידם של ר' יוחנן בן נורי ואביו ר' חלפתא ואולי גם של ראב"ע, והלך בשיטתה של המשנה הראשונה כראב"ע בנזיר פ"ו מ"א ותוס' שם.

287

אחד הדרכים המיוחדים לר' יוסי הוא דרך ה"הכרעה" בין החכמים והדעות: תוס' מע"ש פ"ד ו–ז: א"ר יוסי נראין דברי ר"א בשבת ודברי חכמים בחול, וכך במחלקותיו עם ר"מ ור' יהודה.

288

וזו היא דרכו הידועה של רבי: נראין דברי ר' פלו' ב־ ודברי פלוני ב־.

289

זו היא פקודתם של "המכריעים לפני חכמים", קידושין כד ב: – דברי ר"ש, רמ"א – ר' אלעזר אומר–רט"א–רע"א–המכריעים לפני חכמים אומרים נראים דברי ר"ט בשן ועין – ודברי ר"ע בשאר איברים –

290

ואלו הם ה"מכריעים" הקבועים בישיבה, ש"אין נזקקין לדין אלא במקום מכריעין" שישנם מכריעין, תוס' סנהד' פ"ז ו.

291

ור' יוסי היה בוודאי אחד מהם, כשם שרבי היה כנראה אחד מהם.

292

וכיו"ב אנו מוצאים עוד לר' יוסי: א"ר יוסי רואה אני את דברי ר' אליעזר במנחות ובזבחים ודברי ר' יהושע בזבחים ומנחות; אלא שהברייתא משובשת בבבלי, וכבר תמה עליה ר"פ שם, אבל בתוס' מנחות פ"ד ה: אמר ר' יוסי רואה אני את דברי ר"א שאמר אם אין קומץ וכו' מדברי ר' יהושע שאמר וכו', וכך עיקרה של ברייתא זו: רואה אני את דברי ר"א במנחות מדברי ר' יהושע במנחות ודברי ר' יהושע בזבחים מדברי ר"א בזבחים דברי ר"א במנחות שהיה אומר קומץ אע"פ שאין שירים מדברי ר"י וכו' דברי ר' יהושע בזבחים שהיה אומר וכו' מדברי ר"א וכו'.

293

הרבה ממשנת ר' יוסי נשׂרד במשנתנו, בין חלקי מסכות ובין פרקים.

294

א. כלים

295

ר' שמשון מקינון בס' כריתות אומר:ו נראה אע"פ שר' סידר המשניות היו סדורות קודם לכן אלא שסָתם הלכתא וכו'. אבל המשנה והמסכתא לא זזה ממקומה וסדרה הוא כבראשונה וראייה מהא דסוף כלים דתנן אמר ר' יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה שמתחלת אבות הטומאות ומסיימת אפרכסת של זכוכית טהורה. ואם ר' סדר המשנה ושנה סדר הקדמונים היאך אמר ר' יוסי הכי והלא היה קודם שסדר רבי המשנה וכו'.

296

אמנם רז"פ מסבב את דברי הכריתות לדעתו ואומר: המאמר של ר' יוסי וכו' מראה בעליל, כאשר העיר כבר בעל ס' כריתות, שהיתה כבר מס' כלים סדורה לפני ר' יוסי, ומחליט שר' יוסי כיוון בסיומו זה למשנת ר"ע.

297

אבל בעל הכריתות אינו אומר אלא "קודם לכן", קודם לרבי ולא קודם לר' יוסי.

298

אבל טיבה של הערה חותמת זו של כלים יוצא מכמה דוגמאות, שכבר העירונו עליהם כמה פעמים: זו היא הערה־חותמת של מסדר המסכת, כהערת ר' יהושע בקינים פ"ג מ"ו לעיל 62, כהערת ראב"י בברייתא שבחולין צד א "ואין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם וכו' ומעשה באחד שזמן שלשה אורחים בשני בצורת וכו' אראב"י על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל. מאי קמ"ל דכולה ראב"י היא" וכהערת ר' יוסי בחולין פ"ח מ"א עי' להלן, 142.

299

כי זוהי דרכו של רבי, להביא הערה אחת של דברי אותו תנא, שהשתמש במשנתו, בשמו אמר ר' פלוני, כדי לגלות ע"י כך, שהמשנה – משנת ר' פלוני היא.

300

ובכלל מורה לשון "אמר ר' פלוני", במקום שאינו וויכוח בין שני תנאים, שתנא פלוני ממשיך את הדברים שנאמרו לפני זה, ושגם דברים אלה מאותו תנא הם כמו שהעירותי כבר למעלה במשנת ר' יהודה, 121.

301

נלכה נא בדרך זו גם בכלים, ואנו מוצאים:

302

1 בכלים פ"א מ"ו–מ"ט נחשבו "עשר קדושות", אבל בפרטן הן אחת עשרה, אלא שבמ"ט שָנוי חילוק בין ההיכל ל"בין האולם ולמזבח", שבהיכל אין נכנסים שלא רחוץ ידים ורגלים ובין האולם ולמזבח נכנסים. וזו דעת ר' מאיר בתוס' כלים ב"ק פ"א ו: נכנסין לבין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין נכנסין וכו'. חכמים אלה הם ר' יוסי, שדבריו סמוכים למשנה זו: אמר ר' יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושתוי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסים לשם וכו'. לר' יוסי אין אפוא אותו חילוק בין "בין־האולם־ולמזבח" להיכל שנשנה במ"ט, ו"עשר קדושות" הן, ות"ק של מ"ו–מ"ט חוץ מן "ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים", שהיה שנוי במשנת ר' יוסי ביחד עם "בין האולם ולמזבח" – ר' יוסי הוא ר"ש ורע"ב, וכשהוסיף רבי בתוך משנת ר' יוסי מעלה זו ממשנת ר"מ, המשיך את דברי ר' יוסי "בחמשה דברים" בשמו: אמר ר' יוסי וכיו"ב ראינו למשל בעדיות פ"א מ"ו, למעלה עמ' 117.

303

אבל בעל ספרי זוטא, השתמש כאן במשנת ר' יוסי, או במשנה קדומה דומה לה, שלא הבדילה בין ההיכל לבין "בין האולם ולמזבח": ובעלי מומין כהנים פרועי ראש ושתויי יין ונשמט: ושלא רחוץ ידים היו נכנסים לפנים מכאן =לפנים מן הדוכן אבל לא היו נכנסים בין האולם ולמזבח ולא לאולם ולא להיכל וכו' אמר ר' יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין פרוע ראש ושתוי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם וכדרך שהן פורשין מן ההיכל בשעת הקטרה כך היו פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה.

304

וכאן היה עוד במשנת ר' יוסי: כשם שהכל פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה כך פורשין בשעת מתן דמים וכו' הוי מה מעלה בין האולם ולמזבח ולהיכל אלא שלבין האולם ולמזבח נכנסין לעבודה ושלא לעבודה וכו' תוס' כלים ב"ק פ"א ו: ר' יוסי אומר, או כנוסח הבבלי יומא מד א: הא מעלה יש בין ההיכל לבין האולם ולמזבח אלא שבהיכל פורשין בין בשעת הקטרה ובין שלא בשעת הקטרה וכו'.

305

והמעלה השניה מ"ז, שהיא שנויה בתוס' כלים ב"ק ספ"א בשם ר' מנחם בר' יוסי: ר' מנחם בר' יוסי אומר עירות מוקפות חומה וכו', שנויה בקיצור וסתם גם בס"ז: ערי חומה מקודשות מן הארץ שמצורעין הולכין בכל הארץ וכו' – אפשר וקרוב שר' יוסי עצמו שנה אותה בשם בנו, כשם ששנו בתוס' ב"מ פי"א ג: ר' יוסי אומר מנחם בני אומר התחתון וכו', ובמשנה פ"י מ"ב: ר' יוסי אומר התחתון וכו'.

306

2 כלים פכ"ג מ"ד: המטה והכר והכסת של מת הרי אלו טמאין מדרס כסא של כלה ומַשבר של חיה וכסא של כובס שהוא כורם עליו את הכלים אמר ר' יוסי אין בהם משום מושב – כולה ר' יוסי היא, שר' מאיר חולק על "כר וכסת" בתוס' כלים ב"ב פ"ב ח: רמ"א אין טמאין וחכ"א טמאין מדרס.

307

וב"כסא של כלה" חולק עליו ר' יהודה בפכ"ב מ"ד = עדיות פ"א מי"א, שהיא ר' יהודה כמו שביררנו במשנת ר' יהודה, עמ' 118.

308

וכיו"ב פי"ז מי"ב: א"ר יוסי ישנו כראש וכו' – כולה ר' יוסי.

309

3 פכ"ז מ"ט: סדין שהוא טמא מדרס ועשאו ווילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס משנת ר"מ אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא אם כן נגע בו הזב שלא היה דבר ביניהם וכו'. ובמ"י: שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דברי ר"מ, חולין עב ב וכו'.

310

אבל בפ"ב מ"ו שנינו – ובזה אנו באים לסתמות של ר' יוסי –: סדין שהוא טמא מדרס ועשאו ווילון טהור מן המדרס אבל טמא טְמֵא מת. וזו היא דעת ר' יוסי בפכ"ז מ"ט ומ"י הנ"ל, שאינו טמא מגע מדרס עי' "חזון נחום".

311

4 פט"ז מ"ז: והכסא שתחת התיבה וכו' ואנלגין של ספר וכו' ותיק נבלין וכו' והמרכוף של זַמָר וכו' הרי אלו טהורים זה הכלל אמר ר' יוסי כל משמשי משמשיו של אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא וכל שאינו אלא בשעת מלאכה טהור – כולה ר' ‏ יוסי היא, וב"מרכוף של זמר" שנינו בפירוש בתוס' כלים ב"מ פ"ה י: ר' יוסי אומר כנו' ר"ש ספט"ו מרכוף של זמר טהור וכו', אבל ר' יהודה בסוף פט"ו שנה "מרכוף" סתם: המרכוף טהור עי' לעיל, 117.

312

5 פ"ב מ"ג: הטהורין שבכלי חרס וכו' והספינה, מ"ד מגופת היוצרין וכו', תוס' כלים ב"ק פ"ב ג: ר' יוסי אומר אף הספינה ומגופת היוצרין.

313

6 פי"ז מי"ז: מחצלת קנים ושל חלף טהורה. אבל בסוכה פ"א מי"א שנינו: מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה וכו' רא"א אחת קטנה ואחת גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה. אלא שמשנת כלים זו משנת ר' יוסי היא שכן העיד בנו ר' ישמעאל בשמו: של קנים ושל חילף בבלי: חילת גדוּלה מסככין בה וארוגה אין מסככין בה שהיא ראויה לשכיבה ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו ארוגה מסככין בה בבלי: אחת זו ואחת זו מסככין בה וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו, ובכן אינה מקבלת טומאה.

314

אך בפ"כ מ"ז שנינו: מחצלת שעשה לה קנים לארכה טהורה וכו'. לפי משנה זו מחצלת קנים, שאין קָניה עשויים לארכה שראויה לשכיבה ושלא הותרו ראשי המדנין שלה טמאה. ורבנן דר' יוסי היא. ועי' תוס' כלים ב"מ פ"ז יא: מחצלת שעשה לאוהלין וחישב עליה לשכיבה וכו' דברי ר"מ ר' יהודה אומר וכו', ולפי דברי שניהם מחצלת קנים מקבלת טומאה. ולמשנתנו "מחצלת מאימתי מקבלת טומאה וכו' " פ"כ מ"ז

315

סיפא נוסף בתוס' שם: ר' יהודה אומר משיקשר ראשי המדנין הקנים וכו'.

316

ר' מאיר ור' יהודה חולקים אפוא על ר' יוסי ואומרים, שמחצלת קנים מקבלת טומאה, ומשנת סוכה – משנת חכמים היא.

317

7 פ"ח מ"ט: פורנה אם יש ליזבז טמאה ר' יהודה אומר אם יש לה אסטגיות, רבן גמליאל אומר אם יש לה שפיות. ובתוס' ב"ק פ"ו יז שנינו: רמ"א משום ר"ג אם יש לה ליזבז טמאה ר' יהודה אומר משום ר"ג אם יש לה איצטגיות, ר' יוסי אומר משום ר"ג אם יש לה ספיות וכולן שם אחד הן.

318

כאן שנה רבי סתם כדברי ר"מ אבל לא בשם ר"ג "ליזבז", ואת דברי ר' יוסי בשם ר"ג שנה סתם בשם ר"ג, ז"א כמו שהיו שנויים במשנת ר' יוסי, ודברי ר' יהודה בשם ר"ג שנה רבי בשם ר' יהודה, כאילו הם דברי ר' יהודה עצמו, וכך יש לנו כאן סתמו של ר' יוסי אצל ‏סתמו של ר"מ, אלא שלא נחלקו כאן אלא בלשונו של ר"ג.

319

8 פ"ב מ"ז: ריב"נ אומר חולקין את עוביו וכו', תוס' פ"ב ז: ר' יוסי אומר משום ריב"נ.

320

9 ופ"ל מ"ג: ר' יוסי אומר בבעץ טמא, בתוס' ב"ב פ"ז ט: ר' יוסי בשם ריב"נ.

321

10 פי"א מ"ג: מן השחולת ומן הגרודת טהורין ריב"נ אומר אף מן הקצוצת. בתוס' ב"מ פ"א א: ר' יוסי אומר העושה כלים מן הקצוצת טמאין ריב"נ אומר העושה כלים מן הגרודת טמאין, כלומר שר' יוסי שנה "מן הגרודת טהורין" ולא "הקצוצת", וריב"נ שנה "מן הקצוצת טהורין" ולא מן הגרודת וסמי מיכן "אף". זאת אומרת אפוא, שמ"ג כולה משנת ר' יוסי, והוא ששנה דברי ריב"נ רבו וסיפא "ומן המסמרות שידוע וכו' " – ר' אלעזר בר' יוסי היא, תוס' שם ב.

322

11 פי"א מ"ו: פיקה של מתכת ר"ע מטמא וחכמים מטהרין ומצופה טהורה.

323

אבל בתוס' כלים ב"מ פ"א ה: אמר ר' יוסי בא ר' יוחנן בן נורי אצל רבי חלפתא אמר לו מה אתה אומר בפיקה של מתכת אמר לו טמאה אמר לו אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר.

324

הר"ש נדחק לומר דתרי תנאי ואליבא דר"ע: אבל המשנה משובשת, כי "ומצופה טהורה", שאחריו מוכיח שלפניו היתה כאן "טומאה" כלהלן במשנתנו וכבמ"ד, והרמב"ם נדחק לפרש "ומצופה טהורה" לדברי־הכל; אבל אין ספק שהמשנה מוחלפת ושעיקרה: ר"ע מטהר וחכמים מטמאין, אבל מפני שהלשון הרגיל במשנה הוא "פלו' מטמא וחכמים מטהרין", וכן "ר"ע מטמא וחכמים מטהרין", וכן: ר"ע מטמא וריב"נ מטהר, נשטף לו לַשונֶה גם כאן לשון "ר"ע מטמא וחכמים מטהרין". והמשנה – ר' יוסי.

325

12 פ"כ מ"ב: עריבה וכו' הניחה בגשמים וכו' – ר' יוסי בתוס' ב"מ פי"א א־ב: ר' יוסי אומר מטמאת ומטהרת אפילו עשרה פעמים ביום כיצד הניחה בגשמים וכו'.

326

על משנת ר' יוסי, המתנגדת לפכ"ד של ר' יהודה. כבר דיברנו; ואני מזכיר כאן לצד: של ר' יוסי:

327

13 כלים פכ"ו מ"ג: והפרקלימין περικνήμιον טהורין וכל בית אצבעות טהורות חוץ משל קייצין; ‏ היא חולקת על פכ"ד מט"ו משנת ר' יהודה, עי' לעיל עמ' 109, ומפורש בתוס' ב"ב פ"ב יא: ר' יוסי אומר כל הפרגלינין טהורין וחכ"א שלשה וכו'.

328

14 כלים פי"ד מ"ח: סנדלי בהמה ושל מתכת טמאין של שעם טהורין, ובתוס' שם יא: שלשה סנדלין של אדם טמא מדרס של מתכת ושל בהמה טמאה טמא מת ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום, וזו בוודאי משנת ר' יוסי בשבת פ"ו מ"ח וכנוסחאתו של רב שם: הקיטע יוצא בקב שלו של עץ דברי ר"מ ור' יוסי אוסר, ובעדיות פ"ב מ"ח תנן: שלשה דברים אמר ר"ע על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו. על סנדל של סיידין "סנדל של עץ ושל קש" שהוא טמא מדרס וכו' והודו לו וכו', אבל בתוס' עדיות פ"א יג: סנדל של עץ ושל סיידין שטמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו, וכן בתוס' כלים ב"ב פ"ד ה: סנדל של קש ר' עקיבא מטמא והאשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו, ופירשן התלמוד בשבת שם: והתניא במשנת עדיות!‏ הודו לו, אמר רב הונא מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו ר' יוסי הסוכר שסנדל של עץ ושל קש אינו סנדל.

329

ודבריו אלה של רב הונא, שמקורם בוודאי בקבלה כשאר דבריו לתמיד ומדות, גטין פ"ח ונדרים פי"א: עי' להלן, 140, יוצאים, כמו שהעירותי כבר, גם מכלים פ"ה מ"א ותוס' כלים ב"ק פ"ד א.

330

וזו היא משנת כלים פי"ד מ"ה ותוס' ב"ב פ"ב יא: של שעם טהורין טהורין מכלום, כי "עץ" ו"שעם" דינם אחד, ומשנת שבת, שר' יוסי אוסר לצאת בשבת בקב הקיטע של עץ – כר' אליעזר בתוס' שם פ"ה פ"ו א, ור' אליעזר אומר, בתוס' יבמות שם, שסנדל של עץ אינו סנדל: אמר ר' יהודה אילו ראה ר' אליעזר סנדל של עץ של עכשיו היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבר.

331

15 פכ"ח מ"ד: מטפחות סְפָרים בין מצויירות בין שאינן מצויירות טמאות כדברי ב"ש בה"א מצויירות טהורות ושאינן מצויירות טמאות "טומאת מת" רבן גמליאל אומר אלו ואלו טהורות. וזו משנת ר' יוסי, ששנינו בתוס' ב"ב פ"ו ט: ר' יוסי ור"ש אומרים נראים דברי ר"ג במטפחות ספרים ובדבריו אנו מודים כיו"ב בתוס' פרה פ"ט ו: ר' יוסי ור"ש אומרים נראים דברי ר"ג בנחש וכדבריו אנו מורים.

332

ובכן משנה זו, ששנתה דברי ר"ג באחרונה, בניגוד למשנת ר' יהודה שבפכ"ד מי"ד עי' לעיל עמ' 114, משנת ר' יוסי היא.

333

16 פכ"ב מ"ט: כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פגים ר"ע מטמא וחכמים מטהרין עד שיחוק בו – תוס' ב"ב פ"ב א"ב: כיפת כופת חלק וכו' ר"מ ור"ש מטמאין ר' יוסי וראב"צ מטהרין, אמר ר"מ וכו' אמר ר"ש וכו' אמר ר' יוסי כר"ש שם מעשה בארבעה זקנים וכו' וטיהרוהו לו, אמר ראב"צ וכו', ומשנתנו ר' יוסי.

334

17 פי"א מ"ד: קלוסטרא טמאה – כר' יוסי בעירובין פ"י מ"י.

335

וכבר העירונו, שבניגוד לפכ"ד מט"ז הוא גם פכ"ח מ"ט ומ"י: סבכה של זקנה טמאה משום מושב וכו' סבכה שנקרעה וכו', שהם מתאימים לשורת השלשה שבתוס' ב"ב פ"ב; שהיא כולה משנת ר' יוסי וחולקת על משנת ר' יהודה שבפכ"ד,

336

אחד מיסודותיה של משנת כלים הוא אפוא משנת ר' יוסי.

337

כמובן רק יסודה של משנת כלים היא ממשנת ר' יוסי, רק רוב הסתמות, או הרבה סתמות. כי מצד אחד יש במסכת כלים כמה שרידים ישנים מאד מזמן הבית וסמוך לחורבנו: פ"ה מ"י: וזהו תנורו של בן דינאי, הוא אלעזר דינאי הקנאי; פ"ו מ"ב: וזו היתה כירת הנזירים שבירושלים כנגד הסלע; פי"ז מי"ב: הו אגרופו של בן־בטיח בן אחותו של ריב"ז, כמלא מקדח גדול של לשכה; פט"ו מ"ו: נבלי השָרָה ונבלי בני לוי גם בפכ"ד מי"ד, משקה בית מטבחיא, ספר העזרה; פי"ח מ"ג: מלבני בני לוי. והתבונן גם לדברי ריב"ז פי"ז מט"ז: ועל כלן אריב"ז אוי לי אם אומַר ונזכר גם בפ"ב מ"ב, וכן יש לשים לב גם לדברי ר' יהושע פי"ג מי"ז: ועל כולן אמר רבי יהושע דבר חדש חדשו סופרים ואין לי מה להשיב. וודאי שהיתה "מסכת" כלים מזמן הבית.

338

ומצד אחר כבר שינה רבי פני משנת ר' יוסי ועיבדה, והשתמש בכלים, כמו בכל מקום, בכמה משניות אחרות: במשנת ר' מאיר, במשנת ר' יהודה הרבה מאד ובמשנת ר' שמעון.

339

וזאת רואים אנו כבר מתוך רוב זכרון התנאים הנזכרים:

340

ר' מאיר – כל"ב פעמים, ר' יהודה – כנ"ז פעמים, ר' שמעון – כל' פעמים.

341

בשמם נזכרו אפוא ר"מ ור' יוסי כל"ה פעמים כמעט במספר שוה, ור' יהודה כמעט – כפלים במספר. ר"ש נמשך כנראה גם כאן כרגיל במקומות אחרים, – אחרי ר' יוסי: ר' יוסי ור' שמעון אומרים!.

342

רבי שׂם אפוא אמנם ליסוד משנתו – משנת ר' יוסי, אבל "לא כולה", אלא השתמש הרבה גם במשנת ר' יהודה גם סתם במשנת ר' מאיר גם סתם ובמשנת ר' שמעון גם סתם.

343

וכך הוסיף כמה דברים שלא שנה אותם ר' יוסי כלל – ממשניותיהם של חבריו, כמו:

344

כלים פ"ה מ"ג: בית הפך וכו' דברי ר"מ ר"ש מטהר, פ"ג מ"ב: חבית וכו' דברי ר"ש ר' יהודה אומר וכו' ר' מאיר אומר וכו', פ"ז מ"ב: הרחב שלו ר"מ מטהר ור' יהודה מטמא, מ"ה כולה:… דברי ר"מ ר"ש מטהר ד"פ, פט"ו מ"א: ושאר כל הכלים וכו' דברי ר"מ ר' יהודה אומר וכו' אין בין דברי ר"מ לדברי ר' יהודה וכו'; פי"ז מי"א: מזונו לחול וכו' דברי ר"מ ר' יהודה אומר וכו' אלו ואלו מתכוונין להקל, רש"א וכו' ר' יוחנן ב"ב אומר וכו'; פכ"ה מ"א–מ"ב: דברי ר' יהודה רמ"א וכו', מ"ג: דברי ר"מ ר' יהודה אומר וכו', וכדומה.

345

וכן הוסיף כל פרק כ"ד ממשנת ר' יהודה לעיל עמ' 116.

346

וכך הוסיף דעתם של תנאים אחרים אחרי סתם של ר' יוסי, למשל פ"ט מ"ד: וכן חתיכה של לפת ושל גמי ר"ש מטהר בשני אלו – בתוס' ב"ק פ"ו יט: ר' יוסי מטמא בגמי מפני וכו' אבל גם ר"מ מטמא, שם, ועוד.

347

או שהביא את שתי הדעות בצורת מחלוקת מפורשת: ר' פלוני אומר – ר' יוסי אומר, כמו: ראב"צ – ר' יוסי – פ"ב מ"ו, וכאן בוודאי כולה ר' יוסי, ששנה את דברי ראב"צ ואח"כ – את דעתו "ואני אומר"; פ"ח מ"ח: ר' יהודה – חכמים ר"מ – ר' יוסי; מ"י: ר"מ – ר' יהודה – ר' יוסי; פי"ח מ"ד: ר"מ

348

ור' יהודה – ר' יוסי ור"ש, וכאן מסיים: אמר ר' יוסי מה שנה זה ממלבני בני לוי, וא"כ וודאי שר' יוסי שנה כאן: חבריי "מאיר ויהודה" היו אומרים – ואני אומר ורבי הוסיף רק דעת ר"ש, עי' בהע' 51; פי"ט מ"ג–מ"ד: דברי ר"מ ר' יוסי אומר; פכ"ו מ"ד: סתם – ר' מאיר – ר' יוסי; פכ"ה מ"ז: ר"ט – ר"ע

349

– ר"מ – א"ר יוסי – ושניהם מפרשים את דברי ר"ע, למ"ה: כיצד וכו', דברי ר' יוסי לר"ע, וכאן בוודאי כולה ר' יוסי; פכ"ח מ"ו: דברי ר"מ ר"ש מטהר ר' יוסי אומר מכריע.

350

או שרבי שונה במקום סתמו של ר' יוסי סתם אחר, ואחריו: ר' יוסי אומר, אמר ר' יוסי, כמו:

351

פ"א מ"ט: סתם ר"מ – א"ר יוסי – עי' לעיל, וכאן בוודאי כולה ר' יוסי; פי"ח מ"א: סתם – ר' יוסי אומר –, שם מ"ג כנו' המוגה: שאינן, כנ"ל: פכ"ב מ"ב ופכ"ג מ"ב, כנ"ל: פכ"ו מ"א: סתם – ר' יהודה אומר אף – רשבג"א אף – א"ר יוסי והלא – לא אצרו אלא בכפיפה – כהוספת ר' יהודה, ומכיון שרשב"ג היה צעיר מר' יוסי ור' יהודה, וודאי שלא ר' יוסי שנה את דבריו, אלא רבי הוסיפם; מ"ו: סתם – ר' יוסי מטהר משום אביו; פכ"ט מ"ב: סתם יתר מכאן חבור לטומאה ואין חבור להזייה – ר' יוסי אומר אף לא לטומאה, וכאן יוצא מפורש מן התוס' שכולה ר' יוסי, והוא שנה: חבריי ר"מ ור' יהודה היו אומרים יתר מכאן וכו' ואני אומר אף וכו', שכן שנינו בתוס' ב"ב פ"ז ד–ה: יותר מכאן אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה בד"א בזמן שאין עתיד לגוֹד אבל בזמן שעתיד לגוד חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה דברי ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי אומרים אף לא לטומאה. אמר ר' יוסי אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד וכו', ודברי ר' יהודה נזכרים באהלות פט"ו מ"ח ומקואות פ"י מ"ה.

352

ואין ספק אפוא, שבהרבה מאלה שהבאנו לא רבי הוא ששנה ראשונה את דעת החולקים על ר' יוסי, אלא כבר ר' יוסי עצמו שנה במשנתו: מאיר היה אומר יהודה היה אומר, חבריי היו אומרים – ואני אומר עי' הדוגמאות לעיל, ורבי שינה לשון זה ללשון: רמ"א – ר' יוסי אומר, רמ"א – וחכ"א, וכדומה.

353

ויש ששנה רבי משנה החולקת על ר' יוסי ולא הזכיר כלל את דעתו, למשל: פ"ה מ"ו: תנור שנתן בו עפר וכו' – משנת ר"מ בתוס' ב"ק פ"ד ו, ו"חכמים" חולקים עליו, ור' יוסי אומר שזו דעת ר' אליעזר אבל חכמים חולקין: ר' יוסי אומר ר' אליעזר אומר מעפר ולמטה וכו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים וכו'; פכ"ב מ"ד משנת ר' יהודה עי' לעיל, 118, ור' יוסי חולק בתוס' ב"ב פ"א יב, ובכסא של כלה שנה רבי דעתו של ר' יוסי בפכ"ג מ"ד עי' לעיל, 128. וכאן שנה דברי ר' יוסי בשמו אמר ר' יוסי, אע"פ שבמקומו אין חולק עליו, מפני שר' יהודה חולק עליו במקום אחר. וכן שנה דברי ר' יוסי בשמו בלי מחלוקת גם בפ"ג מ"ז: קומקום ר' יוסי אומר וכו' וכן היה אומר וכו', פ"ח מ"י: היה פונדיון וכו' ר' יוסי אומר וכו'.

354

ויש שרבי שונה: פלו' אומר – וחכ"א, ובכמה מהם "חכמים" אלה אינם אלא ר' יוסי, זאת אומרת שראה רבי דברי ר' יוסי ושנאם בלשון חכמים, או שר' יוסי עצמו שנה כך. כך למשל:

355

פ"ד מ"ה: ר' יהודה – וחכ"א – והוא ר' יוסי, עי' לעיל לפכ"ד, פ"ה מ"א: דברי ר"מ וחכ"א והוא ר' יוסי, עי' לעיל לעדיות; פ"ג מ"ה: ר"מ ור"ש – וחכ"א כנראה ר' יוסי. עי' פרק זה מ"ז ותוס' פ"ג ב; פ"ד מ"א סיפא: ר' יהודה – וחכמים –; פי"ג מ"ד: דברי ר"מ וחכמים –; פי"ד מ"ו: ר' יהודה וחכמים –; פ"כ מ"ז: סתם – וחכמים –, ופ"ח מ"ח: ר' יהודה אומר – וחכ"א – ר' יוסי אומר –; וכאן בוודאי שנה ר' יוסי עצמו: יהודה היה אומר – מאיר =חכמים היה אומר – ואני אומר, אבל רבי ראה דברי ר"מ ושנאם בלשון חכמים.

356

ויש ששנה במקום אחד סתם של ר' יוסי, ובמקום אחר – סתם של אחרים, כמו: פכ"ד של ר' יהודה והמקבילות הסתמיות של ר' יוסי עי' לעיל; הסתם בפט"ו מ"ו ר' יהודה, עי' לעיל, 117 ופט"ז מ"ז ר' יוסי, עי' לעיל, 129. ולפעמים גם זו אצל זו כיו"ב בחלה פ"א מ"ו, ועוד, כמו בפ"ח מ"ט לעיל; בפי"ב מ"ג–מ"ו, שבמ"ג–מ"ה רישא נשנו רוב הדברים שנשנו שם במ"ה סיפא – מ"ו: כסוי טני וכו' ר"ג

357

מטמא וכו' מ"ג, מסמר של אבן השעות טהור ר"צ מטמא מ"ד, וארון של גָרוֹסוֹת ר"צ מטמא וחכמים וכו' שם, מסמר של שולחני טהור ור"צ מטמא, ואין בעיקר משנת כלים כאן לא "תלוי הגרדות" שבמ"ו ולא "טבלה שנחלקה לשנים", אבל מ"ה סיפא־מ"ו לקוחות כמו שהן מעדיות פ"ג מ"ח־מ"ט. ומשנת כלים סוברת בוודאי ב"תלוי המגרדות", שלא נחלקו עליו, שהוא טהור, כר' נתן בתוס' ב"מ פ"ב יב וכדברי חכמים בפט"ו מ"ד, שכל התלויות טהורות. ובטבלה "שנחלקה לשנים", שר"ג מטמא וחכמים מטהרין, שנינו בעדיות ובמ"ו: ומודים חכמים לר"ג בטבלה שנחלקה לשנים אחד גדל ואחד קטן, שהגדול טמא והקטן טהור, אבל ר' יהודה אומר בתוס' כלים ב"מ פ"ב יג: לא נחלקו ר"ג וחכמים על טבלה שנחלקה לשנים ואחד מהם גדול כשנים בחבירו שהגדול טמא והקטן טהור על מה נחלקו על שאין אחד מהם גדול כשנים בחבירו עד שהשנים שוין שר"ג מטמא וחכמים מטהרין; ר' יהודה חולק אפוא על

358

סתם עדיות ומודים וכו', וסובר שגם באחד גדול ואחד קטן אבל אינו גדול בשנים בכל־זה נחלקו,

359

ובפ"ה מ"ז שנינו: תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקו לשלשה וכו' רש"א וכו' חלקו לשנים אחד גדול ואחד קטן הגר"א: סיפא פירושא דרישא! הגדול טמא והקטן טהור כסתם עדיות: ומודים וכו', חלקו לשלשה אחד גדול כשנים הגדול טמא ושנים הקטנים טהורין זו כדברי ר' יהודה בתוס'. ובתוס' שם ב"ק פ"ד ח: תנור שחלקו לשנים ואפילו כל שהוא ואפילו מבית האומן טמא לפי שאי אפשר לכוון, וכך נוסף למשנתנו זו גם בספרא שמיני פ"י ג: חלקו לשנים והם שוים טמאים מפני שאי־אפשר, וזו כר"ג של סתם עדיות ולא כחכמים, ולא כר' יהודה בתוס' או, אם "עד" בכלל, גם כר"ג דר' יהודה.

360

ונראה אפוא שפ"ה מ"ז – ר' יוסי היא ושלש מחלוקות בדבר.

361

פי"א מ"ד: קלוסטרא נגר שיש בראשו קלוסטרא טמאה ומצופה טהורה וכו' והקלוסטרא ר' יהושע אומר שומטה מפתח זה וכו' שאינה כלי, וטהורה היא ר"ט אומר הרי היא ככל הכלים ומטלטלת בחצר, והיא טמאה, כמו ששנינו בתוס' ב"מ פ"א ו: קלוסטרא ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריא אומרת שומטה וכו' כשנאמרו דברים לפני ר' יהודה אמר יפה אמרה ברוריא.

362

הסיפא היא אפוא משנת ר' יהודה, שפסק כחכמים ר' יהושע המטהרים; אבל רישא "קלוסטרא טמאה" – ר' יוסי היא, שכן שנינו בעירובין פ"י מ"י: נגר שיש בראשו גלוסטרא ר' אלעזר אוסר ורבי יוסי מתיר "ככל הכלים ומטלטלת בחצר" וטמאה כר"ט, יבמות צו ב.

363

וכאלה עוד.

364

וכמה דברים השמיט רבי לגמרי ממשנת ר' יוסי: תוס' ב"ק פ"ו ד לפ"ח מ"א: "אמרו לו" שבמשנה א"ר יוסי וכו' אריב"נ וכו' מפני שהוא אומר בתוס' שם: היא תשובת ר' יוסי היא תשובת ריב"נ; תוס' ב"ק פ"ז ג לפ"ט מ"ח: כיצד בודקין וכו' ר' יהודה וכו' ר' יוסי וכו'; תוס' ב"ק פ"ז ד לפ"י מ"א: ור' יוסי מוסיף: תוס' ב"מ פ"ה ט; פ"ה ד; ב"ב פ"ה ו: א"ר יוסי שאל יונתן בן חרשא וכו', ב"ב פ"ז ה: א"ר יוסי אני אומר וכו', ב"ב פ"ג יב לפכ"ה מ"ט: א"ר יוסי לשון זה כפול וכו', ועוד.

365

וכבר העירונו על השורה שבתוס' ב"ב פ"ב ט–יב, שכולה ר' יוסי.

366

וכשאנו עוברים על משנת כלים אנו רואים, שר' יוסי וחבריו נזכרים כך:

367

I X =סתם =ר' יוסי

368

II אמר ר' יוסי ר' יוסי אומר

369

III X =ר' יוסי – ר' פלוני אומר

370

X =ר' מאיר – ר' יהודה – X =ר' יוסי

371

IV X =ר' יוסי – X =ר' מאיר, ר' יהודה

372

X =ר' מאיר – אמר ר' יוסי ר' יוסי אומר

373

ר' פלוני אומר – ר' יוסי אומר אמר ר' יוסי

374

X – ר' מאיר – ר' יוסי

375

V ר' מאיר – ר' יהודה – ר' יוסי

376

ר' יהודה – חכמים – ר' יוסי

377

VI ר' פלוני – חכמים

378

VII X =ר' מאיר, ר' יהודה, ר' שמעון

379

VIII פרק כ"ד ר' יהודה

380

שאר החכמים, הנזכרים בכלים הם:

381

ר' עקיבא

382

פ"ב מ"ב, מ"ד; פ"ג מ"ח; פי"א מ"ו; פי"ב מ"ה; פי"ד מ"א; פי"ז מ"ה, מי"ג, מי"ז; פ"כ מ"ד, מ"ו; פכ"ב מ"ז מ"ט, מ"י; פכ"ה מ"ד, מ"ז; פכ"ז מ"ה; פכ"ח מ"ב, מ"ז.

383

שנה משנת ר"ע, תוס' מע"ש פ"ב יב, סנהד' פ"ג מ"ד: זו משנת ר"ע אבל משנה ראשונה וכו'; תוס' מע"ש פ"ב א: זו משנת ר"ע וכו' וחכמים לא הודו.

384

ר' ישמעאל

385

פ"ב מ"ב; פ"ו מ"ג.

386

ר' יוסי בשם ר' ישמעאל, תוס' ב"ק פ"ו יח =בבלי נד ב; תוס' מקואות פ"ז ג; תוס' סנהד' פ"ג ה–ו: שלשה דברים משום שלשה זקנים: ר' עקיבא או' – בן עזאי או' – ר' ישמעאל אומר זבחים ט ע"ב. ועי' כתובות פ"ה מ"ה: המשרה וכו' או מארבעה קבין שעורים =משנת ר' ישמעאל!. אמר ר' יוסי לא פסק לה שעורים אלא ר' ישמעאל וכו'.

387

ר' יוחנן בן נורי

388

פי"א מ"ג; פי"ז מ"ה, מי"ד אריב"נ, מי"ז; פ"ל מ"ב.

389

וכמה דברים נמסרו במשנתנו בשם ר' יוסי והם דברי‏ ריב"נ עי' לעיל, כי ר' יוסי קיבל מר' יוחנן בן נורי רבו שהיה תלמיד ר' אליעזר ותלמיד ר' חלפתא אבי ר' יוסי.

390

ר' אליעזר

391

פ"ב מ"ח; פ"ג מ"ב; פ"ה מ"י; פ"ח מ"א; פי"א מ"ה, מ"ח; פי"ד מ"א, מ"ז ב"פ; פט"ו מ"ב; פי"ז מ"א; פי"ח מ"ט; פכ"ו מ"ב, מ"ד, מ"ה; פכ"ז מ"ה מי"ב; פכ"ח מ"ב.

392

בתוס' ב"ק פ"ד ו: ר' יוסי אומר ר' אליעזר אומר.

393

ר' יוסי משתמש במשנת ר"א יותר מכל חבריו, חוץ מר' יהודה, שהיה שונה משנתו תוס' זבחים פ"ב יז ועי' סנהדרין סח א ששאלו את ר' אליעזר בהלכות כלים פכ"ג מ"א ופכ"ו מ"ד, ועי' אדר"נ פכ"ה ג.

394

ר' אלעזר בן עזריה, פ"ג מ"ח.

395

ר' אליעזר בן יעקב, פ"ז מ"ג; פכ"ח מ"ט.

396

רבן גמליאל דיבנה, פ"ח מ"ט; פי"ב מ"ג, מ"ו; פי"ז מ"ב; פכ"ח מ"ד.

397

רבן שמעון בן גמליאל מובא הרבה במשנת ר' יוסי

398

פ"ז מ"ו; פי"א מ"א; פי"ז מ"ד; פכ"ו מ"א; פכ"ח מ"ג.

399

ר' אלעזר בר' צדוק, פ"ב מ"ה, מ"ו; פכ"ו מ"ט.

400

אנו מוצאים אותו בעיקר במשנה, שהשתמשה במשנת ר' יוסי: תוס' ב"מ פ"ד ד לפי"ד מ"ב: רש"א, פ"ד טז לפי"ד סוף מ"ח, סוף פ"ט לפי"ט מ"ג, ב"ב פ"ב א ר' יוסי וראב"צ פכ"ב מ"ט שם ב–ג, שם יב לפכ"ד מי"ז: רש"א, שם פ"ו ט =פט"ז מ"ז!, פ"ז י.

401

ר' צדוק, פי"ב מ"ד ב"פ, מ"ה.

402

ר' יהודה בן בתירא, פ"ב מ"ד.

403

ר' טרפון, פי"א מ"ד, מ"ז; פכ"ה מ"ז.

404

ר' יוחנן הסנדלר, פיה מיה.

405

ר' יוחנן בן ברוקא, פי"ז מי"א, =עירובין פ"ח מ"ב.

406

ר' נחמיה, פי"ח מ"ה.

407

ר' שמעון שזורי, פי"ח מ"א.

408

ב. אהלות

409

בעירובין פ"ז מ"ג שנינו: חריץ שבין שתי חצרות וכו' מערבין שנים ואין מערבין אחד, אפילו מלא קש או תבן מלא עפר או צרורות. מערבין וכו'.

410

וע"ז אמרו בבבלי עח ב–עט א: מלא עפר. ואפילו בסתמא והתנן אהלות פט"ו מ"ז בית שמילאהו עפר או צרורות וביטלו, ביטלו אין לא ביטלו לא. אמר רב הונא מאן תנא אהלות ר' יוסי.

411

וע"ז שואל התלמוד: אי ר' יוסי איפכא שמעינן ליה דתניא ר' יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כסתם עפר ובטל עפר ועתיד לפנותו הרי הוא כסתם תבן ולא בטיל. אלא אמר רבי אסי מאן תנא עירובין ר' יוסי.

412

אבל באהלות שם שנינו: בית שמילאהו עפר או צרורות ובטלו וכן כרי וכו' טומאה בוקעת ועולה וכו'. ובכל אופן נמשך "ובטלו" על הבית כפי' הרמב"ם, שהרי לא שנינו "וביטלן"; זאת אומרת אפוא שע"י עפר סתם ביטל את הבית. ולענין תבן שנינו באהלות שם במ"ו, שאינו בטל: בית שהוא מלא תבן וכו' עי' ר"מ, ועל משנה זו שנינו בתוס' שם; ור' יוסי אומר תבן שאינו עתיד לפנותו הרי הוא כעפר ועפר שהוא עתיד לפנותו הרי הוא כתבן.

413

ז"א שסתם תבן אינו בטל וסתם עפר בטל. ר' יוסי שבתוס' אינו חולק אפוא על המשנה אלא מוסיף על משנתו הוספה שהשמיטה רבי.

414

ובירוש' עירובין פ"ז כד רע"ג=פסח' פ"ז לד ע"ד אמרו ל"אפילו קש או תבן": הא תבן לבטלו כלומר שדעתו לבטלו לא ביטל. מתגיתא דלא דרבי יוסי דר' יוסי אמר תבן וביטלו מבוטל תוס' שם. ר' יוסי בירבי בון בשם רב חסדא דברי הכל היא ומה דמר ר' יוסי בשבללו בעפר. יש תבן שהוא כעפר ועפר שהוא כתבן תבן שאין עתיד לפנותו הרי הוא בעפר וכו'.

415

"תבן שביטלו" שבירוש' הוא אפוא "תבן שאינו עתיד לפנותו" כפשוטה של הברייתא שנתפרשה בבבל. ב"עפר סתם" אין כל מחלוקת לירוש' בניגוד לבבלי סוכה, וכך אמרו בירוש' סוכה פ"א נא ע"ד: קש ותבן אין ממעטין בה בסוכה, עפר וצרורות ממעטין בה כמשנת עירובין.

416

משנת אהלות היא אפוא ר' יוסי וגם משנת עירובין אינה מתנגדת לו.

417

ודברי רב הונא נאמרו בוודאי בקבלה, ואע"פ שנדחו; כשם שנדחו דבריו ביומא יד ב לענין "תמיד", אע"פ שהם נכונים עי' לעיל, עמ' 28.

418

ואמנם "אהלות ר' יוסי היא", זאת אומרת שרובה ר' יוסי, שמשנת ר' יוסי היא אחד ממקורותיה הראשיים של אהלות.

419

כי כמה סתמות במשנת אהלות הם ר' יוסי:

420

1 פ"ב מ"א: ומלוא תרווד רקב, תוס' פ"ד א חולין קכה ב: ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל.

421

2 שם: המת וכזית מן המת וכו' אבר מן המת, בד"ר ליתא "וכזית מן המת", אבל ישנה בכל הספרים, ובירוש' נזיר פ"ז נו ע"ב אמרו: תלמידוי דרבי יוסי בן חלפתא שאלון תינייתא "אבר מן המת מטמא לא כל שכן כולו" ולא שאלון קדמיתא "כזית מן המת מטמא מת לא כ"ש"; גם הוא שנה אפוא כר' מאיר בנזיר פ"ז, שר' יוסי תירץ שם דבריו.

422

3 שם: וכזית נצל, בירוש' נזיר פ"ז שם: אשכח תני בשם ר' יוסי יש נצל.

423

4 פ"ג מ"ג: נשפך על האסקופה והיא קטפרס וכו', תוס' פ"ד ו: ר' יוסי אומר זקנים הראשונים אומרים וכו' חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור.

424

5 פ"ה מ"א: ובה"א התנור טמא וכו' רע"א אף התנור טהור, תוס' פ"ה ח: אמר ר' יוסי בא ר' יחנן בן נורי אצל ר' חלפתא וכו' אלא שעקיבא מטהר. ועי' לעיל עמ' 130.

425

6 פ"ז מ"ה: יצא הראשון מת וכו' רמ"א וכו' – ת"ק=ר" יוסי בתוס' ספ"ח ה: אמר ר' יוסי אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד וכו'.

426

7 פ"ח מ"ד: וחבילי המטה – והסריגין שבחלונות. ר' יוסי בתוס' פ"ט ד חולין קכה ב: ר' יוסי אומר חבילי המטה וסריגי חלונות חוצצין וכו'.

427

8 פי"ג מ"א: העושה מאור בתחלה שעורו מלא מקדח גדול של לשכה וכו' חררוהו מים וכו' שעורו מלא אגרוף – כלים פי"ז מי"ב: ומאור שלא נעשה בידי אדם שעורו כמלא אגרוף גדול וכו' א"ר יוסי ישנו וכו' ושנעשו בידי אדם שעורו כמלא מקדח גדול של לשכה וכו', ובאהלות פ"ב מ"ג: באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי ר"מ וחכ"א בגדול של לשכה, ובספרי זוטא שם, 309 בהוצאתי 22: ובה"א כדי שינטל מן החי וימות. מלוא מקדח שאמרו מלוא מקדח גדול של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכו' כבכלים.

428

9 פט"ו מ"ח: עשה ראשה של קורה גולל לקבר אין טמא אלא עד ארבעה טפחים, ובזמן שהוא עַתיד לגוד ר' יהודה אומר כולה חיבור – רישא ר' יוסי היא עי' כלים לעיל, ונחלקו בכל־אופן; אבל רבי שנה תוס' אהלות פט"ו ח: נראין דברי ר' יהודה בזמן שאין עתיד לגוד ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד, ושנה כדעתו במשנתנו.

429

10 פי"ז מ"ג: החורש מלַטִימִיָא מצבירת העצמות וכו' אינו עושה בית הפרס – תוס' ספי"ז יג; ר' יוסי אומר חזקת עצמות המכוסין הרי הן של אדם וכו' מגולין הרי הן של בהמה וכו', ובתוס' פי"ז ג שנינו: רמ"א החורש מלאטימיא הרי זה עושה בית הפרס, וא"כ כולה ר' יוסי היא.

430

11 פי"ח מ"ט: ומזרח עכו היה ספק וטהרוהו חכמים, עי' תוס' פי"ח יד גטין? ע"ב: ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהור משום ארץ העמים וכו' עד כזיב ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו עד לכלאבי "לבלבו".

431

12 פי"ח מ"י: ומקום החצים, תוס' פי"ח יב: בית החיצין ובית הזינות ר' יהודה מטמא ור' יוסי מטהר.

432

ר' יוסי נזכר באהלות כמה פעמים, אבל – כמו בכלים – לא כולם הם מחלוקת ולא כולם הם משנת רבי: אהלות פ"ב מ"ז ת"ק ור' יוסי, פ"ג מ"ו בלא מחלוקת, פ"ד מ"א, מ"ב, פ"ז מ"ב, פ"ח מ"ה, פ"י מ"ג דברי ר"מ–ר' יהודה–ר' יוסי, פי"א מ"א משום ב"ה, מ"ז ר"מ–ר' יוסי–ר"א–ר' יהודה בן בתירא, פי"ב מ"ג, מ"ה, פי"ד מ"ב, פי"ז מ"א ב"פ, וכאן בתוס' פי"ז ב: א"ר יוסי בד"א, פי"ח מ"א א"ר יוסי בד"א, וכמה דברים נזכרו בשמו בתוספתא שאינם במשנה.

433

וכמו בכלים רגיל גם כאן ריב"נ שהוא נזכר רק מעט במשניות: פ"ב מ"ז, פ"ו מ"ז, פ"ח מ"א ריב"נ לא היה מורה באוכלין טהורין, פי"ב מ"א ב"פ, פי"ד מ"ג.

434

גם ר' אליעזר רגיל כאן:

435

פ"ב מ"ב, מ"ד, פ"ו מ"א, פי"א מ"ז, פי"ב מ"ג, מ"ח ב"פ, פי"ד מ"ה, פי"ז מ"ב, מ"ה, וסתם פי"ח מ"ז אע"פ וכו' כר' אליעזר תוס' פי"ז ז.

436

וכל זה מראה בוודאי, שידו של ר' יוסי, תלמידו של ריב"נ תלמידו של ר"א כאן.

437

וודאי שישנם גם באהלות כמה סתמות שלא כר' יוסי:

438

פט"ו מ"ב: בהמה וכו' – ת"ק ר' יהודה בעירובין פ"א מ"ז וברייתא סוכה כג א.

439

פי"ז מ"ה ואם לא עליה טמאה – שלא כר' יוסי, תוס' פי"ז ה.

440

פ"ח מ"ו – כר' יהודה, תוס' פ"ט ז.

441

פ"י מ"ב: וחכמים אומרים = ר' שמעון, תוס' פי"א ז, ואחריה במשנה פרט אחר של אותה ההלכה מפורש בשם ר' שמעון: רש"א; פ"ב מ"ד אבל דופק וכו' – רשב"ג, בספרי זוטא 313 הוצאתי, 31, ועי' שם 27 שו' 22.

442

ג. נדרים

443

מאהלות אנו עוברים לנדרים.

444

בבלי נדרים פב א: משום ד"נטולה אני מן היהודים" נדרים פי"א מי"ב ר' יוסי קתני לה דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי. ממאי כיון דקתני ר' יוסי אומר =אמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש "ואיהו גופיה אמר אלו הן נדרי עינוי נפש" למה ליה תוב למיתנא לבסוף הרי זה יפר דברי ר' יוסי "דלא צריך דהא אכתי ליכא מאן דפליג" שמע מינה מכאן ואילך "כולהו סתמי" רבי יוסי. ואע"פ שדברי רב הונא וודאי קבלה הם, ראיה זו של הבבלי היא ראיה נצחת לפי שיטתו של רבי בסידור המשנה: כי פירוש משנה א־ב בפי"א הוא:

445

אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט –בזה! אמר ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. ואלו =ומה הם נדרי ענוי־נפש – אמרה קונם פירות העולם עלי וכו' פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר דברי ר' יוסי. וכאן שנה ר' "דברי ר' יוסי", מפני שחכמים חלוקים עליו בחנוני בתוס' פ"ז ג ועי' ירוש', כלומר שזו דעת יחיד.

446

ו"אמר ר' יוסי" שבמ"א מאמר מוסגר הוא, וכולה ר' יוסי, אלא שבאלו רבי חלוק עליו.

447

וכך פירשו בירוש' מב ע"ג: אם אתקשט אם לא אתקשט מהו אמר ר' יוסי וכו'. כל הפרק, מ"א–מ"ז חוץ ממ"ח–מי"א, הוא אפוא ר' יוסי.

448

ובפרק זה של נדרים נזכר גם ר' יוחנן בן נורי רבו מ"ד.

449

אבל לא רק פרק זה הוא משנת ר' יוסי, אלא שיש בנדרים עוד הרבה שורות ופרקים של ר' יוסי.

450

פרק ג' מי"א: שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר אין ="אִין", "אם" שומעין לו. והיא משנת‏ ר' יוסי תוס' פ"ב ד: שאין ישראל כ"י ווינא: שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביוקר ר' יוסי אומר אין שומעין לו. וכיו"ב ירוש' שבועות פ"ה לו ע"א: אין שומעין לו, ופירשו הר"ן בשבועות ריש פ"ה: אין גרסינן בחירק תחת האל"ף ופירושו אם שומעין לו נעשה וכו'.

451

ונראה שכל פ"ג ר' יוסי חוץ ממ"ו–מ"י.

452

אבל במי"א סיפא בהו' לו וירוש' ועוד: ר' יוסי‏ הגלילי ולא "ר' יוסי", בדרשתו במכילתא דר"י תשא פרשה א' ותוס' שבת פט"ו טז וגם שם חסר "הגלילי", וכן בבבלי יומא פה ב ילקוט וכי"י.

453

ומן "רבי אומר" וכו' – תוספת היא מן התוספתא פ"ב ה–ו, ובהו' לו כתוב כאן בפירוש: תוספה.

454

ונזכרים בפרק זה: ראב"י מ"א, ראב"ע ור' ישמעאל ור' יוסי הגלילי עי' לעיל, ריב"ק ור' נחמיה מי"א.

455

על פ"ג מ"ב עי' להלן.

456

ואף פרק ה' – ר' יוסי הוא.

457

פ"ה מ"ו היא כפילות של פ"ד מ"ז–מ"ח:

458

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל וכו' היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה, אם אין עמהם אחר מניח וכו' ור' יוסי אוסר. אבל בפ"ה מ"ו שנינו: המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה. מעשה באחד בבית חורון וכו' אינה מתנה.

459

ר' יוסי לא שנה "אם אין עמהם אחר" וכו'. אלא שנה במקומו מעשה דבית חורון, שאמרו חכמים שאינה מתנה, ש"ר' יוסי אוסר" בפ"ד, וכך פירשו בבבלי מג ב כתובות. עא א: היינו טעמא דר' יוסי גזירה משום מתנת בית חורון דפ"ה מ"ו.

460

ונזכרים כאן: ראב"י מ"א ומ"ב, ר' יהודה – וחכ"א מ"ה.

461

ובוודאי שנשתקעו הרבה ממשנת ר' יוסי גם בפרקים האחרים בפ"ו נזכר ר' יוסי כמה פעמים, וכן בפ"ח מ"ב.

462

ונ"ל שגם פ"ט ופ"י משנת ר' יוסי הם. בפ"ט מ"ג: רמ"א וכו' ואין חכמים מודים לו, כיצד וכו' ואין חכמים מודים לו. מ"ד ועוד אמר ר"מ וכו', ואלו בוודאי מלשון משנת ר' יוסי: מאיר היה אומר – ואין חכמים מודים לו עי' לעיל. מ"ו–מ"ז: בראשונה – עד שבא ר"ע ולימד וכו', בעיקרה מחלוקת ב"ש וב"ה בפ"ג מ"ב, ור' עקיבא ו"ר' יוסי כבית הלל" בבלי כו א, ועי' לעיל.

463

בפרקים אלו, פ"ט ופ"י, נזכרים הרבה: ר' אליעזר פ"ט מ"א ומ"ב, פ"י מ"ה, מ"ו ומ"ז ור' ישמעאל פ"ט מ"י; סתם פ"ט מ"ט – ר' יהודה בן בתירה תוס' סוף פ"ה.

464

ומאמר חשוב אחד נשתמר בשם ר' יוסי בשה"ש זוטא הו' שכטר, 44 בובר 39:

465

ועוד אמר ר' יוסי אם יבא אליהו בימי אני אומר לו פָרֵש לי פרשת נדרים ששנית לי אתה!

466

זאת אומרת: נדרים דר' יוסי, ששנה אותה בחבורתו של אליהו הנביא, ברוח הקודש שנתגלה בבית־מדרשו; כי "אליהו" היה רגיל אצלו.

467

זוהי עדות מפורשת על נדרים דר' יוסי.

468

ד. חולין

469

בחולין פ"ח מ"א שנינו: העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל דברי ב"ש ובה"א לא עולה ולא נאכל – אמר ר' יוסי – זו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, וע"ז העיר הבבלי קד ב: הא קמ"ל רבי מאן ת"ק ר' יוסי.

470

כמפורש בעדיות פ"ה מ"ב: ר' יוסי אומר ששה דברים מקולי ב"ש וכו' העוף עולה וכו'. ובתוס' חולין פ"ח ג נזכר כאן גם ראב"צ: ראב"צ אומר העוף עולה עם הגבינה על השולחן אפיקולוס ואין נאכל וכו' ונזכר גם בפ"ג מ"ו.

471

ולא רק משנה זו אלא כל פרק ח' של חולין הוא כנראה – ר' יוסי, שכן גם מ"ה: כשרה שינקה מן הטריפה וכו' נשנית בתוס' פ"ח יג בשם ר' יוסי: ר' יוסי אומר כשרה וכו'.

472

ובפ"ב מ"ז שנינו: השוחט לגוי שחיטתו כשרה ור"א פוסל א"ר אליעזר וכו' א"ר יוסי ק"ו הדברים וכו' אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט; וא"כ ר' יוסי = ת"ק.

473

ובתוס' פ"ב יא–יב לפ"ב מ"ו שנינו: ר' יוסי אומר מאיר היה אומר אם גועה בשעת שחיטה כשרה ר' אלעזר בר' יוסי אומר משמו "של ר' יוסי" הרופפת בעיניה והמוציא ה רעי בשעת שחיטה כשרה הכל כרב, ולא כברייתא הבבלית; "כישכוש" לא נזכר בתוס', וא"כ "חכמים" של משנתנו אינם חולקים

474

על ר' יוסי.

475

ובפ"ו מ"א שנינו: ונוהג בכוי מפני שהוא ספק ואין שוחטין אותו ביו"ט וכו', בתוס' פ"ו א–ב: ר' יוסי אומר כוי אין שוחסין אותו ביו"ט מפני שספק וכו' אמר ר' יוסי למה אם מילה וכו' אמרו לו וכו', ומשנתנו לא הזכירה כלל את דברי החכמים.

476

ובפ"ט מ"ב ומ"ג נזכר ר' יוחנן בן נורי, שהוא רגיל במשנת ר' יוסי.

477

ואפשר, שרבי ששנה בפ"ו מ"ב: השוחט ונמצא טרפה והשוחט לע"ז וכו' ר"מ מחייב ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחכמים פוטרין, בניגוד לסתם של פ"ה מ"ג, מפני ששנה כאן משנת ר' יוסי, ור' יוסי כר"ש, ובב"ק פ"ז מ"ב שנה סתם כמשנת ר"מ!

478

ה. מסכת נזיקין

479

ממשנת ר' יוסי יש גם במסכת נזיקין ב"ק, ב"מ וב"ב:

480

בבא קמא 1 פ"ה מ"ז: אחד שור וכו' אם כן למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהוה, תוס' פ"ו יח בבלי נד ב: ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל וכו' אף שור וחמור האמורין לעניין כל דבר וכו', אבל ר"ע שם אומר: כל אחד ואחד נתרבה במקומו.

481

2 פ"ז מ"ג, כפשוטו היא ר' יוסי בתוס' פ"ז כג בבלי עג א: א"ר יוסי בד"א בזמן שהן שתי עדיות וכו', ועי' ב"ב פ"ג מ"ד, שהיא משנת ר' יוסי להלן, וא"כ גם מ"ב ר' יוסי היא עי' בבלי ע ע"א.

482

3 לפ"ט מ"ה: יוליכנו אחריו אפילו למדי, נוסף בתוס' פ"י יא בבלי קג ב: אמר ראב"צ בד"א בזמן שהיתה הקרן מרובה על ההוצאה וכו', וזה בוודאי ממשנת ר' יוסי עי' לעיל.

483

בבא מציעא 1 כמה פעמים סתם, שר' יוסי מתווכח עמו: פ"ג מ"ב: אמר ר' יוסי כיצד הלה וכו', מ"ד ומ"ה: א"ר יוסי א"כ מה הפסיד הרמאי וכו'. ובמ"ז: סתם =ר"ע, תוס' פ"ג י – א"ר יוחנן בן נורי וכי מה אכפת להן לעכברין וכו'.

484

2 פ"ה מ"ז: ועל הבצים של יוצר וכו' ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה ר' יוסי אומר אין פוסק עמו על הזבל עד שיהא לו זבל באשפות וחכמים מתירין חכמים היינו ת"ק, בבלי עד א, רישא ר' יוסי היא, דתניא בתוס' פ"ו ג: ופוסק עמו על הזבל באישפות כל ימות השנה שאע"פ שאין לזה יש לזה, אין פוסקין על הביצין של יוצר אלא עד שיעשו דברי ר"מ, בבלי עד א אמר ר' יוסי בד"א באלו העושין בעפר לבן אבל באילו העושין בעפר שחור וכו' מותר לקוֹץ שאע"פ שאין לזה יש לזה. סתם שלנו כר' יוסי, והוא שנה במשנתו: מאיר היה אומר – ואני אומר, והתוס' ששנתה "על הזבל באישפות", משנת ר' יוסי היא.

485

ויש לנו כאן בתוס' שריד ממשנת ר' יוסי.

486

ובסוף פרק זה ישנו בתוס' פ"ו יז סיום אגדי לפ"ה מי"א: אמר ר' יוסי בוא וראה כמה סמויות עיניהם של מלוי ריבית וכו'.

487

ואחרי ההלכה שבפ"ג מ"ח, ישנה בתוס' עוד: אמר ר' יוסי שאל אריוס לחכמים הרי שהפריש עשר כורין למאה ומדד את המעשר ופחת מהו וכו'.

488

ובפ"י מ"ב: ר' יוסי אומר התחתון וכו', אבל בתוס' פי"א ג: ר' יוסי אומר מנחם בני אומר וכו', וגם זה לקוח בוודאי ממשנת ר' יוסי.

489

בבא בתרא 1 פ"א מ"ב: אבל בבקעה וכו' אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה וכו' לפיכך אם נפל הכותל וכו', ר' יוסי היא, תוס' ב"מ פי"א כב: ר' יוסי אומר היה שם אחד מעכב הופך את החזית אצלו לפיכך אם נפל וכו'.

490

2 מ"ג: המקיף את חבירו משלש רוחותיו גדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו "את חבירו" רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו "על חבירו" את הכל.

491

כך הוא נוסח המשניות. אבל הבבלי בב"ק כ ע"ב דפוסים וכ"י מ' מביא: אמר ר' יוסי, וכולה ר' יוסי היא.

492

ו"אם עמד", מקיף הוא, כפירוש כל הלשונות בב"ב כאן, לנוסח הגאונים, רז"ה ורמ"ה, שלא היה בנוסח שלהם בגמרא ד ע"ב "ל"א מקיף וניקף איכא בינייהו וכו' ור' יוסי סבר אם עמד ניקף וכו' אבל אם גדר מקיף לא יהיב ליה מידי".

493

כי סוגיא שלנו מוחלפת מב"ק המאור והרמ"ה ועוד, והיא מפרשת "אם עמד", מקיף, והמעשה של "רוניא אקפיה רבינא", הסמוכה, הוא כלשון הראשון, שהרי רבינא מקיף היה.

494

וכן הירוש' ב"ב יב ע"ד: רב הונה אמר וכו', מפרשו בעמד מקיף, אבל הבבלי בב"ב היה לו כבר: ר' יוסי אומר, במשנתו, שהרי הוא שואל "מאי בינייהו", וגם בזה מתחלפים ב"ק וב"ב.

495

ופירוש המשנה הוא: המקיף וכו', אם גדר את הראשונה וכו' אין מחייבין אותו – אמר ר' יוסי – אם עמד כלומר: לאחר זמן, עי' ר"ן.

496

וכולה ר' יוסי, אלא שרבי הוסיף בה מאמר מוסגר: אמר ר' יוסי, וכך שנה אותה בלשון יחיד.

497

3 פ"ג מ"ד: שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית משלשין ביניהם – ר' יוסי היא ואביו וריב"נ רבו, ודלא כר"ע, בבלי נו ב: מתניתין דלא כר"ע דתניא אמר ר' יוסי כשהלך אבא חלפתא אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה ואמרי לה ריב"נ אצל אבא חלפתא ללמוד תורה אמר לו הרי וכו'; בתוס' כאן, כמו בכל מקום: בא ריב"נ אצל אבא ר' חלפתא אמר לו וכו'. ועי' ב"ק פ"ז מ"ג.

498

4 פ"ד מ"ט: האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולם, בתוס' סוף פ"ג מוסיף כאן ר' יוסי: האחין שחלקו וכו' ר' יוסי אומר אם עתידין להטיל גורלות עד שיטילו גורלות.

499

5 פ"ו מ"ז: דייני ציפורי אמרו. "דיינים" אלה הם בוודאי דיינים של זמן קדום, כמו "דייני גזירות שבירושלים" וזה בוודאי ממשנה ישנה, כמו שהעירותי לעיל עמ' 132, אבל השונה האחרון הוא כנראה ר' יוסי, בן ציפורי.

500

6 סיום המסכת פ"י מ"ח: א"ר ישמעאל הרוצה שיחכים וכו'. ר' יוסי שנה כאן כנראה משנת ר' ישמעאל, כמו בכתובות פ"ה מ"ח עי' לעיל. עמ' 136.

501

ואין ספק שיש בכל משנת נזיקין ובתוספתא שלה, הרבה ממשנת ר' יוסי.

502

ו. שבת

503

גם בשבת ישנו הרבה ממשנת ר' יוסי:

504

א שבת פ"ד מ"ב: טומנין בשלחין "עורות" ומטלטלין אותן – ר' יוסי היא, בבלי שם מט ב: כתנאי עורות של בעה"ב מטלטלין אותן ושל אומן אין מטלטלין אותן ר' יוסי אומר אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן. וכן בתוס' פי"ד פט"ו ד: ר' יוסי אומר עורות עבודין ושאינן עבודין מטלטלין אותן. ומשנתנו שנתה סתם כר' יוסי, ואמוראים בבלי מט א, ירוש' ו ע"ד חלוקים עליו.

505

וגם: בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן – ר' יוסי היא תוס' שם, ונראה שכל פ"ד ר' יוסי הוא!

506

ב פ"ו סוף מ"ח: אנקטמין טהורים וכו' – משנת ר' יוסי היא, בניגוד לתוס' כאן ולמשנת כלים, שהיא כאן משנת ר' יהודה עי' לעיל עמ' 117.

507

ג פי"ב מ"ג: הכותב שתי אותיות וכו' בין משם אחד בין משני שמות בין משני סימניות בכל לשון חייב אמר ר' יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם וכו' ומסיים בת"כ שם: לפיכך אם שרט שריטה אחת וכו' – "כולה ר' יוסי היא" בבלי קג א, וכן אמרו בירוש' שם יג ע"ג: מאן תנא סימניות ר' יוסי.

508

ד פ"כ מ"ג: אין שורין את החלתית בפושרין, מתניתא יחידאה היא ר' יוסי דתניא אין שורין וכו' ר' יוסי אומר בחמין אסור בצונן מותר, בבלי קמ ע"א.

509

ה ואשר לפ"א מ"ז: אלא כדי שיגיע למקום קרוב וב"ה מתירין בלי כל שיעור מוגבל, כבר אמרתי שהיא בעיקרה משנת ר' יוסי בבלי יח ב, וכצ"ל.

510

ו בפי"ז מ"ד שנינו: ר' יוסי אומר כל הכלים ניטלין חוץ מן המַסָר הגדול וכו'. כ"ה במשניות ובבבלי רי"ף ורא"ש, ובעירובין לה א אמרו: סבר לה כר' יוסי דאמר כל הכלים ניטלין וכו'. ובשבת קנז א אמרו: אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמעון מודה דתנן כל הכלים וכו'.

511

ונראה אפוא שהמשנה היתה משנה סתמית, שיחסו אותה בבבלי לר' יוסי ולר' שמעון, ההולך בכמה מקומות בעקבותיו "ר' יוסי ור"ש"!.

512

ובתוס' פי"ד א שנינו: בראשונה היו אומרין וכו' חזרו להיות מוסיפין והולכין עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול וכו' רשבג"א אף איגן "עוגין" שבספינה ר' יוסי אומר אף צפורן גדולה משנתנו השמיטה דברי רשב"ג ור' יוסי.

513

ר' יוסי אין לו אפוא מוקצה, כר"ש, וכדברי רב נחמן קמו א וש"נ לפכ"א מ"ג: אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה וב"ה כר"ש, ז"א שהם שונים: בה"א מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ובש"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה, וכך שנה גם ר' יוחנן שם, כמו שהיא שנויה בירוש' ועוד, ולא כמו שהיא שנויה בנוסחאות, ב"ש לקולא וב"ה לחומרא.

514

ואמנם כן – ובזה אנו באים לשרידי משנת ר' יוסי שבתוס' שבת – בתוס' שבת פט"ז ו מחליף ושונה: בה"א מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ובש"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה. זכריה בן אבקולס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי ב"ה אלא נוטל ומשליך מאחורי המיטה. אמר ר' יוסי עינוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס היא שרפה את ההיכל.

515

מסיום־היסטורי זה אין ספק שמשנת ר' יוסי לפנינו, והוא הוא שקשר בזה את הערתו ההיסטורית: עינוותנותו וכו', שמסר אותה מסדר התוס' בשמו, כרגיל.

516

וגם משנת כלים פי"ח מ"ב ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות מפרש הבבלי שבת מד ב: ההיא ר"ש היא דלית ליה מוקצה.

517

וישנם עוד כמה שרידים ממשנת ר' יוסי בתוס' שבת:

518

1 תוס' פ"ב ג: עמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו וכו' =חכמים של פ"ב מ"ב.

519

ובפ"ג ה – סתם כר' יוחנן בן נורי: ממלא אדם וכו', בירוש' פ"ג ו ע"ב: תני ר' יוחנן בן גורי אומר ממלא וכו'.

520

2 פ"ו–פ"ז "פירקא דאמוראי", בבלי סז א הוא משנת ר' יוסי, אע"פ שעיקרה בוודאי ישן, שהרי שנינו בספרא אחרי פי"ג ט: רמ"א אלו דרכי האמורי שמנו חכמים:

521

שנינו בפ"ו מ"י: יוצאין בביצת החרגול וכו' משום רפואה דברי ר' יוסי ור' מאיר אומר אף בחול אסור משום דרכי האמורי.

522

ובתוס' פ"ז כא תניא: מבעיתין לעוית ולפיקה ולא מדרכי האמורי משום רפואה!, וכן הכ"ג: לוחשין על העין וכו' ועי' חולין פ"ד מ"ז: ואין תולין אותה באילן וכו'. ובסיפא שנינו: אין לוחשין בדבר שדים ר' יוסי אומר אף בחול אין לוחשין בדבר שדים סנהד' קא א וכן היה ר' יוסי אומר אין לך בכל הכרכין רע יותר מן הסודמי וכו' ואין לך בכל העממין קשה יותר מן האמורי ור' נהוראי ורשב"ג חולקים וכו', – זהו סיומו של ר' יוסי, מפני שהוא שנה כל הפרק.

523

נזכרים בו: ר"ג, ראב"צ, רשב"ג.

524

3 פי"ג ח: ר"ש בן ננס אומר פורסין עור של גדי ע"ג שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור וחכמ' לא הודו לו. זו משנת ר' יוסי, "דר' יוסי סבר גרם כיבוי אסור", ששנינו בפט"ז מ"ה: ועושין מחיצה בכל הכלים וכו' ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה בבלי קכ ע"ב, ומשנת ר' יוסי לענין כלים שנויה בברייתא שבבבלי שם "וברייתא כולה ר' יוסי היא" והוא ששנה, כדרכו, על דברי ר"ש בן ננס "וחכמים לא הודו לו", שגרם כיבוי אסור.

525

4 וגם ה"ט: נכרי שבא לכבות וכו' =פט"ז מ"ו מעשה שנפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין ובאו אנשי קצטרה שבציפורי לכבותה ולא הניחן וכו' ואמרו חכמי' לא היה צריך וכו' בבלי קכא א – וודאי משנת ר' יוסי היא, בן ציפורי.

526

5 תוס' שם הי"ז: כיפת "כופת" בין חקוק בין שאינו חקוק מטלטלין אותה בשבת ולא אמרו חקוק אלא לענין טומאה – משנת ר' יוסי, כלים פכ"ב מ"ט ותוס' שם ב"ב פ"ב א–ג עי' לעיל, 132.

527

ובכלל נזכר ר' יוסי הרבה במשנה ותוס' שבת.

528

ובאחרונה אני מעיר שבתוס' פי"א י שנינו: המוחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב אמר ר' מנחם בר' יוסי זה חומר במוחק ובכותב וכו', ובכן כולה ר' מנחם בר' יוסי, וגם המשנה פ"ז מ"ב: והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות – ר' יוסי ור' מנחם בנו היא.

529

ז. פסחים

530

הרבה ממשנת ר' יוסי ישנו גם בפסחים:

531

1 פ"ד מ"ד: מקום שנהגו לאכול צלי וכו' – ר' יוסי היא בבלי נג א–ב, תוס' ביצה פ"ב טו: אמר ר' יוסי תודוס וכו', ובבבלי שם אמרו: רב אחא מתני לה בר' שמעון, ור"ש כר' יוסי.

532

2 פ"ג מ"ז: ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין וכו' – ר' יוסי היא, כדברי ר' יוחנן, בבלי מט א, ע"פ הברייתא.

533

3 פ"ח מ"ח: גר שנתגייר בערב פסח בש"א טובל ואוכל את פסחו לערב, – ר' יוסי היא בעדיות פ"ה מ"ב, ששונה אותה מקולי ב"ש.

534

4 פ"ט מ"ב: ר' אליעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ אמר ר' יוסי לפיכך נקוד על ה' לומר לא מפני שרחוקה וודאי אלא מאסקופת העזרה ולחוץ, כר' אליעזר.

535

והרבה יש בתוס' ממשנת ר' יוסי:

536

תוס' פ"א ו' לפ"א מ"ז: אמר ר' יוסי אין הנידון וכו' ואני אומר וכו' ותלויה וטמאה אומר אני וכו'; שם ז': בראשונה וכו' אמר ר' יוסי אילו דברי ב"ש וכו' ומשנתנו כר"ע ור' יוסי; שם ה"י: אמר ר' יוחנן בן נורי וכו'; שם הכ"ט: ר' יוחנן בן נורי אומר וכו'.

537

ופ"ח יד–יח, יט–כב, שהוא תשלום המשנה פ"ט מ"ג בוודאי כולו ר' יוסי.

538

והרבה פעמים נזכר ר' יוסי במשנה ובתוס'. ראב"צ נזכר כאן בתוס' פ"א לג, פ"ב יא, פ"י ט.

539

ח. מקוואות

540

1 פ"ב מ"ז: ישבר או יכפה – ר' יוסי היא ר' יוסי אומר משום ר' יהושע וכו' בתוס' פ"ג ב ר"ש שם במ"ח, וכנו' כ"י ו'.

541

2 פ"ד מ"א: אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת וכו', כת"ק!

542

3 פ"ה מ"ו: בש"א מטבילין בחרדלית וכו' – ר' יוסי היא בעדיות פ"ה מ"ב.

543

4 פ"י מ"ה: כל ידות הכלים וכו', ת"ק ר' יוסי היא כלים פכ"ט מ"ב ותוס' כלים ב"ב פ"ז ד–ה ור' יהודה פליג כאן, וכן באהלות פט"ו מ"ח עי' לעיל: סתמות ר"מ, ובבבלי חולין עג רע"א: דברי ר"מ, אבל ר"מ כר' יהודה תוס' שם.

544

ר' יוסי נזכר כאן בכ"מ, ר' יוחנן בן נורי – פ"ז מ"א ומ"ה, ראב"צ – פ"ו מ"י, סוף פ"ב.

545

לפ"י מ"ב–מ"ד, עי' כלים.

546

בתוס' נזכר ר' יוסי כ"פ, וכן ריב"נ.

547

ועי' תוס' פ"ג ד: ר' יוסי אומר יהודה היה אומר מטבילין בעליונה ואני אומר וכו'.

548

וכאלה עוד כמה שורות של סתמות של ר' יוסי, פחות או יותר ברורות, וכמה סתמות בודדים לר' יוסי.

549

אבל יומו של רשב"י מתקרב והולך, וגם אני מוכרח להתקרב ולגשת – למשנת ר"ש.

550

ד. משנת ר' שמעון

551

מכל חכמי הדור שעבר לא למד ר"ש אלא אצל ר"ע בבני ברק, ויק"ר פכ"א ח ועי' כתובות סב ב: ר' חנניה בן חכינאי ור' שמעון בן יוחאי הלכו ללמוד תורה אצל ר"ע בבני ברק שהו שם י"ג שנה. ובתוס' נדה פ"ו ו בבלי נב ב שנינו: אמר ר"ש מצאני חנניה בן כינאי בצידן אמר לי כשתלך אצל ר"ע אמור לו וכו' כשבאתי והרציתי דברים לפני ר"ע אמר לי וכו', וכיו"ב בתוס' מעילה פ"א ה בבלי ז ע"א: כששָבתי בכפר "כשהלכתי לכפר" בית פאגי מצאני תלמיד אחד מתלמידי ר"ע "זקן אחד" ואמר לי "אומר היה ר"ע" בשר וכו' וכשבאתי והרציתי הדברים לפני חברי בגליל אמרו לי והלא וכו' ובאתי והרציתי הדברים לפני ר"ע ואמר לי וכו'; בתוס' זבחים פ"ה ד: הלכה זו אמר לי ר"ע; בתוס' זבים פ"א ה: כשהיה ר"ע מסדר הלכות לתלמידים אמר כל מי ששמע טעם על חברו יבוא ויאמר, אמר לפניו ר' שמעון משם ר' אלעזר בר' יהודה איש ברתותא וכו', אמר לו לא כל הקופץ משתבח אלא בנותן את הטעם, אמר לפניו ר"ש וכו', ובמשנה סוף מכשירין: עד כאן היתה תשובה תשובת חברי ר"ע לר"ע אמר ר"ש מכאן אילך היינו אנחנו התלמידים משיבין לפניו וכו'.

552

הוא היה הצעיר שבתלמידי ר"ע, וע"כ "אמר ר"ע ישב ר"מ תחילה נתכרכמו פני ר"ש א"ל ר"ע דייך שאני ובוראך מכירין כוחך". ואע"פ שכשנתכנסו בשלפי השמד לאושא ר"מ ור' יהודה ור' יוסי וכו', בא עמהם גם ר"ש, וכן כשהלכו לבקעת רימון לעבר שנה – אלא שכאן נאמר: וקלסון לאחרייא… אמרין רשב"י היה – ואע"פ שנחלק הרבה פעמים על חבריו לא מצינו לו משא־ומתן בהלכה פה אל פה עם חבריו אלה אלא במקומות מעטים: עם ר' יהודה, תוס' מנחות פ"י ד' וט', עוקצין פ"ג ג'; עם חבריו שבגליל תוס' מעילה, לעיל; עם "חכמים" "אמרו לו", עם "חבריו"; עם חכמים בצידן "ר' חנניה בן חכינאי", גטין יא א'; ומצאנו לו שיחה עם ר' יוסי בר' יהודה? בצידן תוס' זבחים פ"א ה: אמר ר"ש מצאני יוסי בר' בצידן ר' יוסי בר' יהודה, שהיה בצידון? ואמר לי הילוך שהיה מאיר פוסל בו מהו אמרתי לו מכשירו אני, אמר לי מאיזה טעם וכו'; ולהיפך שנינו בתוס' פיאה סוף פ"א יג גטין ט ע"א: רש"א וכו' וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי אמר שפתים ישק משיב דברים נכוחים כנגד דעתו של ר"מ, בבלי שם. ולעומת. זאת כשנחלקו ר"מ וחכמים ר' יהודה ור' יוסי לענין רשות גגות, לא לקח ר"ש חלק בוויכוח, אע"פ שהוא מיקל עוד יותר מר"מ, כי אחרי הוויכוח מעיד רשב"א בתוס' שם: עד כאן היתה תשובה, רש"א הגג והמרפסת וכו', זאת אומרת שר"ש נכנס כאן בסוג התשובות של התלמידים כמו במכשירין!.

553

הוא נקרא בכל המשנה "ר' שמעון" סתם חוץ מחגיגה פ"א מ"ח רשב"י, שכל המשנה היא מדרש דבי ר' ישמעאל תוס' ספ"א, ותוספת היא.

554

משנתו

555

ר"ש עצמו אומר לתלמידיו על משנתו גטין סז א: "שנו מדותי שמידותי תרומות מתרומות מידותיו "בחרתים ותרמתים מתוך עיקרי משניותיו" של ר' עקיבא", ואיסי בן יהודה הבבלי אומר עליו אדר"נ נו"א ספי"ח, גטין שם: שונה הרבה ומשכח קימעא ואח"כ מצאו ר"ש לאיסי בן יהודה א"ל מפני מה אתה מפטפט דברי בפני תלמידי חכמים, א"ל וכי אמרתי עליך אלא שאתה שונה הרבה משכח קימעא ומה שאתה משכח סובין של משנתך,

556

ז"א שמשנתו היא קיצור ועיבוד של משנת ר"ע. משנתו נזכרת גם במדרש תהלים לו ח: מעשה בריב"ל שהיה אליהו זכור לטוב עוסק עמו בדברי תורה והיו עסוקין במדת רשב"י ונתקהה ריב"ל בדבר הלכה וכו'.

557

ריב"ל, התנא של בר קפרא, ידע אפוא עדיין משנת ר"ש.

558

ר"ש היה נוהג לכלול כללים במספרים ו"מדות" ְאע"פ שאנו מוצאים דומה לו גם אצל ר' יהודה: מנחות פ"ה מ"ז: ג' מינים טעונים ג' מצות, שתים בכל אחת ואחת והשלישית אין בהן וכו'. תוס' אהלות פ"ד א חולין קכז ב: שלש טומאות פורשות מן המת שתים בכל אחת וכו', קדושין טז ב: ד' מעניקים להם ג' באיש וג' באשת ואי אתה יכול לומר ד' באחד וכו'. תוס' נגעים פ"ה ג: רש"א בהם שלש מדות משום ר"ע כל הבגדים וכו' וכל הבתים וכו' והעורות וכו'. בכורים פ"ג מ"י: ג' מדות בבכורים הבכורים ותוספת בכורים ועיטור בכורים וכו'; זבחים קיט ב תוס' פי"ג ז: ארבעה כללות היה רש"א בקדשין הקדישן בשעת איסור הבמות וכו' שלשתן במשנתנו סוף פי"ד; הרביעית מובנה, עי' תוס'.

559

וכמו ר' יוסי היה גם ר"ש "מכריע" ומתווך, בין החכמים הראשונים או בין חבריו: ירוש' תרומות פ"ג מב סע'א: אר"ש **נראין דברי ב"ש** בשעת מקדש ודברי ב"ה בזמן הזה; דמאי פ"ה מ"ג בין ר"מ ור' יהודה: ר"ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה, ב"מ סוף פ"י: אר"ש כל שהעליון וכו' בין ר"מ ור' יהודה, סנהד' פ"ג מ"ג בין ר"מ ור' יהודה, עי' להלן, מכות פ"ב מ"ג: יש שונא גולה וכו' בין ר"מ

560

ור' יוסי; כתובות פ"ח מ"ב, פי"א מ"ב ושבועות פ"ו מ"ה. וכר' יהודה ור' יוסי מפרש הוא סתירות שבין משניות קדומות טהרות פ"ד מ"ח עי' לעיל.

561

וזוהי דרך מסדר משנה כר' יוסי לפניו ורבי אחריו.

562

ואמנם ישנם וישנם במשנתנו כמה וכמה שרידים של משנתו.

563

א. עירובין

564

אל פרק י מ"ג של עירובין מסמיכה התוס' פי"א יד הקבלה למ"ט: אבל מפתח אינו כן וכו', ואח"כ פי"א יז הקבלות למ"ט–מי"ד, ואח"כ הסיום לשבת־עירובין: הלכות שבת וכו'.

565

וההקבלות למ"ד–מ"ח של פ"י מסודרות בתוס' בפי"א ה–יא.

566

ז"א שפ"י מ"ד–מ"ח, מ"ט–מ"י, לקוחות ממקור אחר, ונכנסו כאן באמצע, במשנתנו.

567

ומי"א–מט"ו הן שורה של דברים המותרים במקדש, והם בוודאי ממקור אחר, שנכנס כאן אגב "נגר" של מ"י.

568

ובסוף מט"ו סוף עירובין! שנינו: רש"א מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות.

569

וברור שדברי ר"ש אלה – הם סיום מסכת עירובין של משנת ר"ש; כי במשנת ר"ש לא היו שנויות מ"ד–מט"ו רישא, ודבריו אלה האחרונים היו סמוכים לדבריו שבפ"י מ"ג: רש"א אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש וגם רישא: היה קורא בספר על האסקופה וכו' – ר"ש היא, בבלי צח רע"א. להלכה זו הסמיך ר"ש את הערת־הסיום שלו: מקום וכו'.

570

וכשהכניס רבי כאן, אחרי מ"ג, את מ"ד–מ"ח, מ"ט–מ"י, מי"א–מט"ו, ממקורות אחרים, השאיר את סיומו של ר"ש במקומו, בסוף המסכת.

571

ע"י כך נעשו הדברים סתומים וחתומים, כי פי' הבבלי, שר"ש החולק על ת"ק של מי"ג מי"ג! ואינו מתיר בנימא אלא עניבה ברייתא קג א שהיא שבות, משיב בזה לבעל מחלוקתו: ואם תשאלני א"כ למה אני מיקל בתחומין בפ"ד מי"א! הריני משיב: מקום וכו' – פירוש זה דחוק ורחוק בין מצד הסגנון ובין מצד מרחק המקום.

572

ישנם אפוא כאן קטעים ממשנת ר"ש במ"ב ומ"ג וסיום משנתו סוף מט"ו. וכן כל מ"ו בפ"ד היא, ע"פ הפשט, כולה ר"ש אמר ר"ש. וכן פ"ו מ"ח ופ"ח מ"ג – הם משנת ר"ש ומתפרשים כפשוטם על פי התוס' פ"י פ"ז ז, שהיא בוודאי ר"ש, כמפורש בפי"א א סוף פ"ז ובפ"ח פ"ה ו.

573

ור"ש נזכר במשנת עירובין כמה פעמים: פ"ה מ"ו, פ"ו מ"ה, פ"ח מ"ב, מ"ה, פ"ט מ"א, ואלה שהזכרתי למעלה, וכן בתוס'.

574

והרבה סתמות ישנם בתוספתא ממשנת ר"ש, כאותה של פ"י ז שהזכרתי, וכמוה פ"ט יג, שהיא בשיטת ר"ש שבמשנה פ"ט מ"א ותוס' פי"א א ספ"ז, ובכלל נ"ל שרובו של פ"ט יג אמצע פ"ו – פי"א א סוף פ"ז – משנת ר"ש היא.

575

מעירובין אני בא לתמורה.

576

ב. תמורה

577

במשנת תמורה ישנם כמה סתמות כר' שמעון:

578

1 פ"א מ"ו: קרבנות בדק הבית אינם עושים תמורה אמר ר' שמעון הלא וכו' – כולה ר' שמעון, שאינו מוציא קרבנות בדק הבית מ"קרבן" אלא מהקשו למעשר רש"י ותוי"ט

579

אבל "שנאמר לא ימיר אותו יחיד עושה וכו' ", שברישא – רבנן היא תוי"ט או רבי, בברייתא שבגמרא יג ב, ועי' רש"י שם בע"א, החולק על ר"ש, וע"כ סתָם ברישא כחכמים.

580

ובת"כ בחקותי פ"ט ג–ד מוציא בדק הבית מ"קרבן", וציבור ושותפין מן "לא יחליפנו ולא ימיר", ובדברי ר"ש החולק אינו מזכיר אלא "מה מעשר קרבן יחיד אף אין לי אלא קרבן יחיד".

581

2 פ"ב מ"ב: ושל ציבור אינן מתות – סתם כר"ש שאחריו: א"ר שמעון מה מצינו בולד חטאת וכו'.

582

3 פ"ג מ"א: ולדן וולד ולדן וכו' – כרבנן דר"ש, שנחלקו ר"א וחכמים גם בולד ולדן, וחכמים אומרים יקרבו; אבל המחלוקת שאחריה שנויה על־פי משנת ר"ש: רא"א ולד שלמים וכו' אר"ש לא נחלקו על ולד ולד וכו'.

583

ומפני שמשנתנו זו, לפי־כך, שני תנאים שנו אותה, נדחקו ע"כ בגמרא לפרש "לא נחלקו שלא יקרב" – אלא יקרב, כדי שלא להעמיד אותה בתרי תנאי.

584

4 פ"ג מ"ה: אמר ר' שמעון מה הטעם וכו' – כולה ר"ש היא.

585

5 פ"ו מ"ד: עופות הרי אלו אסורין וכו' שהיה בדין וכו' – ר"ש היא, שכך שנינו בת"כ נדבה פרשה ו ד: אמר ר' שמעון מה אם המוקדשים שהמום פוסל בהם וכו' העוף שאין המום פוסל בו וכו' ת"ל לכל נדר להביא את העוף. וכך שנינו בסתם ספרי שהוא ר"ש! תצא פיס' רסא: לכל נדר לרבות את העוף ומה מוקדשים וכו'.

586

6 פ"א מ"ג: אין ממירים אברים בעוברים וכו' ועי' פ"ב מ"ג – ר' שמעון היא לפי הבבלי חולין סט ב, והוא מביא ראיה לזה מדברי ר' יוסי: א"ר יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה, כאילו חבירו החולק עליו מודה בזה, אבל רק ר"ש סובר בזה כר' יוסי.

587

ואנו כבר ראינו, שאמנם כמה סתמות בתמורה – ר"ש הן.

588

"ר' שמעון" כחולק נזכר פ"א מ"ב, פ"ג מ"ג, פ"ז מ"ג ומ"ד.

589

ג. שקלים

590

גם בשקלים ישנם הרבה שורות ופרקים של משניות ממשנת ר' שמעון:

591

1 פ"ב מ"ב: הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה התרומה "בשעה ששקלו בשביל עצמו" מעל "שנהנה מן ההקדש". השוקל שקלו ממעות הקדש "שהיו בידו" אם נתרמה תרומה וקרבה הבהמה מעל.

592

נוסח הספרים "וקרבה הבהמה" הוא תיקון ע"פ הירוש' שאביא, ולא היה לפני הירוש', ואינו "בספר ישן", כעדותו של רש"ס מ"ש. ובירוש' שם מו ע'ג אמרו: אגן תנינן אם נתרמה התרומה. ותניי דבית רבי אם קרבה הבהמה. אמר רבי לעזר מאן תנא אם קרבה בהמה נתרמה תרומה רבי שמעון דרבי שמעון אומר מיד היה מקבל מעותיו. והכהנים זריזין הן.

593

ר"ש חולק שם על המשנה פ"ד מ"ט, שכל המקבל עליו לספק סלתות ויינות להקדש "אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרַצה", אלא.מיד היה מקבל מעותיו, ואין אנו חוששים שמא תתליע הסולת או יחמיץ היין ש"הכהנים זריזין הן", וכן כאן אין אנו צריכים ל"קָרְְבָה הבהמה" אלא אם נתרמה התרומה ו"לקחו בהמה", הרי הוא כאילו קרבה ומעל הרא"פ ותקלין חדתין.

594

וכבר כתב הרש"ס: ולא גרסי' בגמרא דבני מערבא כגירסת הספרים דגרסי בסיפא וקרבה הבהמה וכו' ומאן דגריס בסיפא וקרבה הבהמה אית ליה למיגרס נמי ברישא והיינו תנא דבי רבי דבירוש' וכן מצאתי גרסא דגריס הכי .בתרוייהו קרבה הבהמה. כי הירוש' אינו מבדיל כלל בין רישא לסיפא.

595

ונוסח כ"י ברלין "אם נתרמה תרומה קרבה תבהמה" ונוסח כ"י א"פ "ונתרמה התרומה אם קרבה הבהמה" מראים ברור שיש כאן הגהה במשנה, כדי להתאימה לדעת החכמים.

596

ואין־ספק שבזה – הגהת הרא"פ: "מאן תנא אם נתרמה תרומה ר' שמעון", היא נכונה, שכן שנינו בתוס' שקלים פ"א י: המוציא שקלו של חבירו הרי זה מעל, לקח בו קיני זבין קיני זבות קיני יולדות, המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש, השוקל שיקלי זוזיו מן ההקדש כיון שלקח מעל דברי ר' שמעון וחכ"א במעילה: ר' יהודה אומר לא מעל עד שיזרקו הדמים.

597

"חכמים" שנו אפוא: קרבה בהמה, "ותניי דבי רבי" שנו כחכמים וכבספרא ותוס'. אבל משנתנו היא משנת ר"ש.

598

2 גם מ"א: נשבעין לגזברין וכו' – מפרשה ר' אלעזר בירוש' שם מו ע"ג: דר' שמעון היא שבועות פ"ו מ"ה, וכן בבבלי ב"מ נח א בשם ר' יוחנן המחלוקת מוחלפת בבבלי: הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן.

599

וסיפא: ואין עולין להן לשנה הבאה. דלא כר' יהודה יומא סה א.

600

3 וכן מ"ג–מ"ד הם דר' שמעון:

601

שבמ"ג שנינו: המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי וכו' ובה"א מותרן חולין, שאביא מהן שקלי שוין שמותרן חולין, אלו לחטאתי שוין שהמותר נדבה, שאביא מהן חטאתי שוין שהמותר חולין. ובמ"ד: אמר ר' שמעון מה בין שקלים לחטאת שקלים יש להם קצבה וחטאת אין לה קצבה. רבי יהודה אומר אף לשקלים אין להם קצבה וכו' אמר ר' שמעון אעפ"כ יד כולן שוה אבל חטאת זה מביא בסלע וכו'.

602

א"כ כולה ר"ש, והוא הוא שהביא דברי ר' יהודה החולק על מ"ג והשיב עליהם.

603

ובמ"ה שנינו שורה של "מותר": מותר שקלים חולין וכו', והוא כמ"ג.

604

וא"כ כוליה פרקין ר' שמעון.

605

4 וכן פ"ז מ"ה–מ"ז כולה ר"ש, שהרי במ"ו–מ"ז שנינו: אמר ר"ש שבעה דברים התקינו ב"ד וזה השנוי במ"ה אחד מהן וששה: נכרי ששלח עולתו וכו' ועל הקינין הפסולות שיהו באות משל ציבור כדעתו, לעיל, "מיד היה מקבל מעותיו", ור' יוסי כאן כסתם פ"ד: אינו מקבל מעותיו עד וכו'.

606

ואם מ"ה היא ר"ש, הרי גם מ"ד השייכת לה, ומ"ד באה כאן אגב מ"ג–מ"ב–מ"א מעות שנמצא בין השקלים לנדבה. ונראה על־כן שפ"ז כולו – ר"ש הוא.

607

ונראה שפ"ז הוא המשכו של פ"ב.

608

ד. סנהדרין–מכות

609

התנא של משנת סנהדרין–מכות, זה, שאת משנתו הניח רבי ליסוד משנתו והשתמש בה הרבה – הוא ר' שמעון:

610

ישנם במסכת זו כמה סתמות של ר"ש:

611

1 בפ"א מ"ג שנינו: סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה דברי ר' שמעון ור' יהודה אומר בחמשה, החליצה והמיאונין בשלשה, נטע רבעי וכו' בשלשה.

612

אבל כמו שנחלקו ר' יהודה ור' שמעון בסמיכת זקנים יג ב ועריפת עגלה בבלי יד א וספרי שופטים פיס' רה כך נחלקו גם בחליצה ברייתא ביבמות קא א, וסתם שלנו כר' שמעון, ור' יהודה "לא קא פליג" כאן בפירוש, מפני שכבר נזכרה מחלוקתו בפירוש בסמיכת זקנים, ור"ש מכשיר בדיעבד גם בשנים יבמות קד ב.

613

ו"נטע רבעי" היא משנת ר"ש, ששנה "נטע" במע"ש פ"ה מ"י, שהיא משנת ר"ש.

614

2 פ"ב מ"ד: לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה. ר' יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רש"א אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה א"כ למה נאמר לא ירבה לו נשים אפילו כאביגיל. ת"ק ר"ש הוא "ר"ש דריש טעמיה דקרא".

615

3 פ"ג מ"ג: ואלו הן הפסולין וכו' וסוחרי שביעית והעבדים, אמר ר' שמעון בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית משרבו האַנָסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית.

616

בתוס' פ"ה ב: ר"מ היה קורא אותן אוספי שביעית ר' יהודה היה קורא אותן סוחרי שביעית אמר ר' שמעון מקיים אני דברי שניהן הא כיצד עד שלא רבו האנסין היו קורין אותן אוספי שביעית וכו'.

617

משנתנו היא אפוא כולה ר"ש, ששנה את דברי ר"מ שנשמטו במשנתנו ואת דברי ר' יהודה ו"הכריע" ביניהם: ואני מקיים. וגם "והעבדים" שנשנה כאן לפי הנוסחאות המדויקות כמו בר"ה פ"א מ"ח הוא משנת ר"ש, ששנה שם "והעבדים" והכשיר אב ובנו לעדות החודש ופסל עבד, כב"ד של כהנים שם, ושנה גם כאן "והעבדים".

618

וכנראה גם התוס' פ"ב א: האב אומר לעַבֵּר ושנים אומרים שלא לעבר שניהם נמנים שנים וכו', שהיא בניגוד לפ"ז ה"ב, – היא משנת ר"ש: שכשם שהוא מכשירם לעדות החודש, כך הוא מכשירם לקידוש החודש; ור' יוסי, שחולק עליו בר"ח, חולק עליו בתוס' פ"ב שם בקידוש.

619

4 פ"ט מ"ב: נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לנכרי והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור, נתכוון להכותו על מתניו ולא היה בו כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו וכו' פטור, אבל נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו וכו' חייב אמר רבי שמעון אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור.

620

כולה ר"ש היא, שר"ש שנה במשנתו: נתכוין להרוג את הבהמה וכו' והרג בן קיימא פטור, ואחריו: נתכוין להכותו על מתניו וכו' עד: נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול וכו' חייב, וזו האחרונה שנה כמשנת ר' יהודה בשם ר' יהודה "דברי יהודה", "יהודה היה אומר", ואחרי משנת ר' יהודה הוסיף ר"ש: ואני אומר אפילו וכו', אלא שרבי שנה משנת ר' יהודה סתם, והציע את דברי ר"ש, כדרכו, בלשון: אמר ר"ש, ממש כמו בפ"ג מ"ג. שלא ר' יהודה הוא, ששנה "נתכוון להרוג את הבהמה וכו' פטור", יוצא מן התוס' סנהד' שם: נתכוון להכות את זה והיכה את זה ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר ומודה ר' יהודה שאם נתכוון להרוג את הבהמה וכו' פטור; ר' יהודה מודה בזה למשנת ר"ש, ור"ש הוא השונה. וכיו"ב שנינו בתוס' ב"ק שם: נתכוון להרוג את הבהמה וכו' חייב בכופר ופטור מן המיתה ולענין הניזקין ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר.

621

ובב"ק שם אמרו על הדיוק "הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב" – "מתני' דלא כר"ש", מכיון שלרישא "מודה" ר"ש.

622

אלא שנוסח הבבלי במשנתנו כאן היה כבר: ר' שמעון אומר, וע"כ היה מסופק עט א: ר"ש אהייא אילימא אסיפא וכו'.

623

5 ופ"ט מ"ג: כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין בקלה, הנסקלין בנשרפין רש"א נדונין בסקילה שהשריפה חמורה וכו' הנהרגין בנחנקין רש"א בסייף וכו'.

624

משנה זו מוגהת על־פי רב יהודה, והנוסח הראשון היה כמו ששנה רב יחזקאל אביו: הנשרפין בנסקלין וכו' הנחנקין בנהרגין וכו'; סנהד' פ ע"ב וש"נ: מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה הנשרפין בנסקלין רש"א ידונו בסקילה שהשריפה חמורה, א"ל רב יהודה אבא לא תיתנייה הכי מאי איריא דשריפה חמורה תיפוק ליה דרובא נסקלין נינהו "דהנשרפין בנסקלין משמע שהנסקלין רובא" אלא היכי כו אתנייה, הנסקלין בנשרפין וכו' "אע"פ שנשרפין רןבא", אי הכי אימא סיפא וחכ"א ידונו בשריפה שהסקילה חמורה תיפוק ליה דרובה נשרפין נינהו, התם רבנן וכו'.

625

אבל המשנה היא משנת ר"ש, ור"ש שנה כשיטתו בפ"ז מ"א: שרפה סקילה חנק והרג: חברי היו אומרים הנשרפין בנסקלין וכו' ואני אומר וכו', חברי היו אומרים הנחנקין בנהרגין וכו' ואני אומר וכו' ורבי נסח דבריו כדרכו בלשון: רש"א – וחכ"א.

626

ונתערבו ב־, אין פירושו שהשני הוא הרוב ולא אפילו שהראשון נכנס בשני, שהרי שנינו בזבחים פ"ח מ"א: כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא. ובקינים פ"א מ"ב: חטאת שנתערבה בעולה ועולה בחטאת אפי' אחד בריבוא חטאת שנתערבה וכו' בין שהחובה מרובה והנדבה מועטת בין שהנדבה מרובה והחובה מועטת בין ששתיהן שוות.

627

וכך שנינו בתוס' פי"ב א: חייבי מיתות חמורות שנתערבו בחייבי מיתות קלות ממיתין אותן בקלה שבהן.

628

6 פ"ו מ"ד–מ"ה: ואם לן עובר עליו בלא תעשה וכו' ולא זו בלבד אלא כל המֵלִין את מתו עובר בל"ת וכו' – ר"ש היא בבלי מו ב: א"ר יוחנן משום רשב"י מנין למלין את מתו שעובר עליו בל"ת ת"ל כי קבור תקברנו שאין ת"ל תקברנו ומה ת"ל תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בל"ת, וכך שנינו בסתם ספרי תצא פיס' רכא: מנין למלין את מתו שעובר בל"ת ת"ל לא תלין וכו' הלינו לכבודו וכו', ואח"כ: לא תלין נבלתו על העץ מצות לא תעשה כי קבור תקברנו מצות עשה כיצד עושים לו וכו' ואם לן עובר עליו בל"ת שנאמר לא תלין נבלתו וגו' כי קללת אלהים תלוי כלומר מפני מה זה תלוי מפני שקילל את השם ונמצא שם שמים מתחלל זאת אומרת שהאחרונה היא המשנה, ושלפניה דברי ר"ש, סתם ספרי, ובירוש' סנהד' שם כג ע"ד אמרו בפירוש: מתניתא דלא כר' מאיר דאמר אף המגדף עובר בלא תעשה, כלומר אם הלין את המגדף עובר בל"ת, מפני שהוא מפרש "כלומר מפני מה זה תלוי, מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל" ותוס' פ"ט ז ובבלי: היה ר' מאיר אומר וכו', ו"אר"מ" שבמשנתנו "תרי תנאי" הם.

629

7 פ"ז מ"י: המסית שנחשב בין הנסקלין, מ"ד זה הדיוט והמסית את ההדיוט, – מתני' מני ר"ש היא דתניא נביא שהדיח בסקילה רש"א בחנק וכו' בבלי סז א; ואשר לקושיית הבבלי שם מסיפא: "אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"ז ואמר רב יהודה אמר רב מדיחי עיר הנדחת שנו ובברייתא שלמעלה שנינו: מדיחי עיר הנדחת בסקילה רש"א בחנק אתאן לרבנן, רישא ר"ש וסיפא רבנן", הנה בתוס' פי"א ו' שנינו למשנה שלנו: ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש המדיח הרי זה בחנק ולא "מדיחי עיר הנדחת", ומכאן – דתרי תנאי אליבא דר"ש, כרגיל אצל "ר"ש בן יהודה בשם ר"ש", שהסתם שלפניו חולק עליו עי' להלן.

630

8 מכות פ"ג מ"ג: האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם, ואמרו בבלי יז א: א"ר יוחנן זו דברי ר"ע סתימתאה אבל חכ"א בכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אין מעכבת בהן. ולימא זו דברי ר"ש סתימתאה "דשמעינן ליה בברייתא דלקמן כי מתניתין" הא קמ"ל דר"ע כר"ש סבירא ליה. מאי ר"ש דתניא ספרי ראה פיס' עב–עד, בלי "אמר ר"ש"! ותרומת ידך אלו בכורים אמר ר"ש וכו' הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מבכורים עד שלא קרא עליהן שהוא חייב.

631

וחוץ ממה שסתם משנתנו כאן ר"ש היא, קורא הבבלי לר"ש "סתימתאה", כשם שהוא ר' יוחנן בכמה מקומות קורא כך לר"ע, זו מוכיחה, שידעו רבותינו הבבלים, שכמה סתמות ישנם במסכת זו סנהדרין־מכות ובמשנה בכלל, שהן משנת ר"ש.

632

9 ובפ"ג מ"ו שנינו: ר' שמעון בן יהודה משום ר"ש אומר אינו חייב וכו', אחרי סתם, אבל זה רגיל רק אחרי או לפני סתם משנה או ברייתא בשם ר' שמעון, וא"כ הסתם שלפניו הוא ר"ש.

633

וסנהדרין פ"ז מ"ז: הנותן מזרעו למולך – משנת ר"א בר' שמעון היא בבלי סד א.

634

וגם זה רמז למשנת ר' שמעון שכן רגיל שהבן משתתף במשנת האב, כר' מנחם בר' יוסי ור' יוסי בר' יהודה.

635

ה. מנחות

636

פ"ג מ"ה–פ"ד:

637

בפ"ד מ*ב שנינו: הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה אמר ר' שמעון אם היו להם פרים מרובים ולא היו להם נסכים יביאו פר אחד ונסכיו וכו'.

638

אבל בתוס' פ"ו יד: פרים אילים וכבשים מעכבין זה את זה ר' יהודה אומר פרים אין מעכבין זה את זה וכו' אבל אילים וכבשים מעכבין וכו', וא"כ משנתנו שלא כת"ק דתוס' ולא כר' יהודה. וכולה ר' שמעון, והוא מוסיף לפרש.

639

מ"ג: הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין את הלחם דברי ר"ע אמר שמעון בן ננס לא כי וכו' אמר ר' שמעון הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו וכו'. וכולה ר' שמעון.

640

מ"ד: לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים. וכאן מתחיל בהו' לו וכ"י פ' משנה חדשה! לא הקטירו קטרת בבקר יקטירו בין הערבים אמר ר' שמעון וכולה היתה קרבה בין הערבים, שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר וכו',

641

כולה ר' שמעון היא, ששנה: לא הקריבו, והוסיף: אימתי וכו'. ושנה: לא הקטירו וכו', והוסיף: וכולה וכו'.

642

ובספרי פנחס פיס' קמג שנינו: מגיד שאם לא הקריב של שחר. מקריב של בין הערבים אמר ר' שמעון אימתי וכו' יקטירו בין הערבים וכן בחנוכת הבית לא יביא "לא יקריבו" שאין מחנכים וכו' אמר ר' שמעון אע"פ שנגמרו כלים שלא בזמנם אין מחנכין אותן אלא בזמנן וכו'.

643

וכאן ברור שכולה ר' שמעון.

644

ובתוס' פ"ז ד–ה: יקטירו בין הערבים אמר ר' שמעון אימתי וכו' אבל אם היו מזידין או שהיתה חנוכת הבית וכו' לא יקטירו בין הערביים אר"ש כולה וכו' שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים וכו' וכיו"ב בבבלי, כ"י מ'.

645

לפי התוס' "אימתי" נמשך גם על קטרת, "ושאין מחנכין אלא בקטרת הסמים" של שחר, כברייתא שבבבלי, "וכולה היתה קרבה בין הערבים" בשוגגין.

646

אבל כל המשנה וסידורה דחוקים לפי' זה, ובוודאי שנוסח המשנה הוא "יקטירו" וכולה ר"ש, וזה ששנה "בקטרת" של שחר, שנה "לא יקטירו" וחולק על ר"ש.

647

ומ"ה היא המשך של "וכולה היתה קרבה"; חביתי וכו' וכהן שהקריב מחצה בשחרית ומת וכו' לא מינו כהן אחר משל מי היתה קרבה אמר ר' שמעון משל צבור, ר' יהודה אומר וכו', ושלימה היתה קריבה.

648

וברור שכולה ר"ש, הוא שנה כמו בשקלים פ"ז מ"ו, והזכיר גם דברי ר' יהודה.

649

ומכיון שמ"ב–מ"ה הם ר"ש, וודאי שכל שורת המעכבין ושאינם מעכבין – משנת ר"ש היא, ז"א מן פ"ג מ"ה עד סוף פ"ד.

650

סתמות של ר"ש הן גם פ"ו מ"ג: כיצד מושחן כמין כי וכו', ושם מ"ד סיפא: וכולן פתיתתן כצ"ל כזיתים.

651

ובכלל נזכר ר"ש הרבה מאד במנחות, ואין ספק שרבי השתמש במשנתו.

652

ו. זבחים

653

זבחים פ"י כולו הוא משנת ר"ש.

654

1 מ"ג: המעשר קודם לעופות מפני שהוא זבה וכו' – ר' שמעון בתוס' פ"י ג.

655

2 ומ"ו: דברי ר"מ וחכ"א החטאת קודמת וכו' – חכמים אלה ר"ש הוא, בתוס' שם פ"י ז. ור"ש הוא ששנה: ולא הודו לו חכמים אלא אמרו החטאת וכו' וכדומה.

656

3 ומ"ז: ובכולם בכל הנאכלין הכהנים דשאין לשנות באכילתן, לאכלן וכו' ולתת לתוכן תבלין חולין ותבלין תרומה דברי ר"ש רמ"א לא יתן לתוכן תבלי תרומה וכו' בתוס' מתחיל ברש"א = חכ"א שבמ"ו וגומר בדברי ר"ש!, וסתמא ר"ש.

657

4 ואח"כ במ"ח: אמר ר' שמעון אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה "לאכילת כהנים" אין אתה צריך לשאול וכו'.

658

זו בוודאי המשכה של מ"ז דר"ש, ובוודאי שר"ש שנה כאן משנה ישנה מזמן הבית "אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה"!, אלא שהוא היה השונה האחרון ונקרית על שמו.

659

ואם כך וודאי שכל הפרק העוסק במי קודם למי – משנת ר"ש היא.

660

ובתוס' כאן פ"י א–ב נוספו גם המשנה הוריות פ"ג מ"ו והתוס' שם פ"ב ד בבלי יג א.

661

ז. שביעית

662

גם בשביעית ישנו בוודאי הרבה ממשנת ר"ש:

663

בפ"ד מ"ג: אמר ר"ש מה טעם וכו'. וכן בפ"ה מ"ב, כמו במעילה פ"ד מ"ו כנוסח הבבלי, ועי' לעיל.

664

וא"כ כולה ר"ש.

665

ובוודאי שגם מכשירין פ"ו מ"ח: אמר ר' שמעון מכאן ואילך היינו משיבין לפניו וכו' – כולה ר"ש.

666

וכיו"ב עוד כמה סתמות בודדים.

667

שביעית פ"ב מ"א: א"ר שמעון וכו'.

668

פ"ו מ"ה ומ"ו: אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש וכו'.

669

בפ"ב מ"ט: ומרביצין בעפר לבן דברי ר"ש ראב"י אוסר ממרסין באורז בשביעית רש"א אבל אין מכסחין. לשון "אבל לא" מוכיח שכולה ר"ש.

670

דברי ר"ש עוד בסוף פ"א ופ"ג מ"ג.

671

ו"רש"א" נזכר הרבה בשביעית: פ"ב מ"ב, מ"ג, מ"ה, מ"ו, מ"ח, מ"ט; פ"ג מ"ב; פ"ז מ"ו; פ"ח מ"ו, מ"ז; פ"ט מ"א, מ"גו; וכן בתוס'.

672

ובוודאי שכל זה מוכיח על שימושו הרב של רבי במשנת ר"ש בשביעית.

673

המוסֵר הרגיל בשמו הוא תלמידו ר' שמעון בן יהודה, ועל־פי־רוב – בניגוד לסתם אחר בשם ר"ש.

674

ה. משנת ר' אלעזר

675

האחרון מתלמידי ר"ע, שאין אנו מוצאים ממנו אפילו מאמר אחד בשם ר"ע מפורש, הוא ר' אלעזר בן שמוע, ר' אלעזר סתם במשנה; אנו מוצאים רק שהתווכח עם ר"מ ואומר משום ר' יוסי, ונחלק עמו פא"פ, ומזכיר את ר' יהודה. ואנו יודעים שרבי למד אצלו.

676

ואין אנו יודעים אפילו איפה ישב ישיבת־קבע. אולי בטבריא, מקום ישיבה גדולה משכבר הימים.

677

וודאי שרבי השתמש במשנת ר' אלעזר, ו"מיצה מדותיו" מנחות שם, אלא שקשה לברר בדיוק כַּמוּתו של השימוש הזה, והחילופים הרבים שבכל ספרות התלמוד מר' אלעזר לר' אליעזר מכבידים את הדבר עוד יותר.

678

א כמעט ברור הדבר, שכל פ"ו ופ"ז של נזיר משנת ר' אלעזר היא:

679

1 פרק ו' של נזיר הוא כולו ממקור אחר. מתחיל הוא: שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה וכו', בשעה שבפ"א מ"ב נזכרו מינין אלו דרך אגב: הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת וכו'; ומי"א: ר' אליעזר אומר סותר את הכל, היא בניגוד לפ"ג מ"ג–מ"ד בשם ר' אליעזר, וכבר טרחו בניגוד זה הבבלי והירוש' מחלפא שיטתיה, אבל פ"ג – ר' יהודה.

680

והנה מ"ד: נזיר שהיה שותה יין כל היום וכו' מכות פ"ג מ"ז–מ"ח – כולה ר' אלעזר, תוס' כאן פ"ד ב ומכות פ"ה א.

681

ובמ"ז: דברי ר' יהודה ר' אלעזר אומר וכו'.

682

ונראה שכוליה פירקין ר' אלעזר.

683

2 וכן פ"ז. מ"ב–מ"ג: על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו' ועל חצי לוג דם וכו' אבל וכו' ורביעית דם וכו' על אלו אין הנזיר מגלח וכו', זו משנת ר' אלעזר, תוס' פ"ה א נזיר נג א: אמר ר' אלעזר בראשונה היו זקנים חלוקין מקצתן או' רביעית דם וכו'.

684

ומ"ד שאחריה: אמר ר' אלעזר משום ר' יהושע וכו' סיום הדברים וביסוסם. אמר ר"מ לא תהא זו קלה וכו', הוא הוויכוח שהיה לר' אלעזר עמו, תוס' שם: אמר ר' אלעזר כשהלכתי לערדיסקוס מצאתי את ר' מאיר ואת יהודה בן פתירוש שהם יושבים ודנים בהלכה יהודה בן פתירוש אומר רביעית דם אין הנזיר מגלח עליה וכו' אמר לו ר' מאיר ותהא זאת קלה וכו' שתק ר' יהודה בן פתירוש נמתי לו מאיר אל תבוז לי בקי היה לך ביהושע בן ממל נם לי הן ובעל הלכות היה נמתי לו בלשון הזה אמר לי משום ר' יהושע כל טומאה מן המת וכו' ורואה אני את דבריו.

685

ולפיכך נראה שגם פ"ז כולו ר' אלעזר.

686

ב בעירובין נזכר ר' אלעזר, שלא כרגיל הרבה: פ"ב מ"ה כנו' לו וירוש', פ"ג מ"ג כהו' לו, פ"ד מ"ה לו וירוש', מי"א לו וירוש', ופ"י מ"י ד"ר ולו וירוש' ועוד; וכן בתוס', ונראה שרבי השתמש כאן במשנת ר' אלעזר.

687

ג ור"ה פ"ד מ"א ומ"ב כולה ר' אלעזר, שבמ"א שנינו: אמר ר' אלעזר כצ"ל לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד וכו', ומ"ב: ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו' – משנת ר"א היא, כלומר אף אחרי תקנת ריב"ז ליבנה עוד היתה ירושלים יתירה על יבנה בזאת.

688

ד הסתם ביבמות פ"א מ"ד: לא נמנעו וכו' – ר"א היא, תוס' פ"א י בבלי יד ב ור"ש חולק עליו. וכן בסוף פ"ח: ר' אלעזר כך בכל כי"י אומר אנדרוגינוס, וכן בתוס' פ"י ובבלי פג ב כי"מ ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתנו ר' אלעזר אומר אנדרוגינוס וכו'.

689

"וחכ"א" בגטין פ"א מ"ו – ר"א היא תוס' פ"א ה ובבלי יב ב, וכן פ"ב מ"ד בבלי כב סע"א.

690

ה וכל המשניות בגטין פ"ג מ"ג–מ"ח, עד "ד"ר אלעזר". הן כנראה משנת ר"א.

691

ובכלל הוא נזכר, לפי הערך, הרבה בגטין.

692

המוסֵר הרגיל בשמו בתוס', בבלי וירוש' ר' יוסי בן כיפר אלא שנשתבש כ"פ "אליעזר".

693

"שדברי ר' אלעזר בן שמוע מרובים הרבה ביחוד במסכות: יבמות. כתובות, גיטין, קידושין, נזיר, סוטה; זבחים, בכורות, ערכין, תמורה; פרה, טהרות ומקואות".